סובב עמק - 100 ק"מ

ק"מ 73

מעולם לא חשבתי או דמיינתי שארוץ 100 ק"מ. זאת אומרת, מעולם לא, עד לפני 4 חודשים.

האמת היא שעד לפני מספר חודשים לא ידעתי שיש אנשים שרצים מרחקים כאלו.

זה דבר מדהים שהפרופורציות שלנו משתנות במהירות כל כך גדולה. יש להניח שאם לפני שנה מישהו היה מספר לי על אדם שרץ 100 ק"מ זה היה נשמע לא מציאותי. היום המרחק הזה נראה בהישג יד. גם 100 מייל או 200 ק"מ נשמע "הגיוני".

ומירוץ בקוטב שיש לו שני מקצים – 350 מייל ו-1,000 מייל? היום אני מאמין שעם מספיק אימונים שמביאים אותך לכוח הפיסי הנכון, ועם חוסן מנטלי גבוה מאוד (דבר חשוב הרבה יותר במרחקים האלו), גם מרחקים כאלו הם בהישג יד.

כשאתה יוצא לדרך, אפילו בק"מ הראשון, אתה יודע שאתה עושה משהו שאתה לא אמור לעשות. אנחנו לא צריכים להתעלל בגוף שלנו ככה. ואנחנו יודעים שאנחנו נכנסים למלחמה של שעות רבות ומקווים לנצח בה.

אתמול למדתי איך הרוח, הראש, הרצון והנפש מתגברים יחד על הגוף הפיסי.

אנחנו לא אמורים לרוץ 100 ק"מ, והגוף אומר לך את זה כל הזמן.

לגוף שלנו מערכות הגנה רבות, את חלקן אנחנו מכירים ויודעים כיצד עובדות, וחלקן לא מובנות – אבל כולן שם בשביל להגן עליו. והגוף משתמש בכולן לאורך הדרך הארוכה הזו, יש לו המון זמן להשתמש בהן. בחילות, סחרחורות, עייפות, כאבים במקומות שלא חלמתי עליהם. הגוף נלחם בראש. מסמן לו "די. לא בשביל זה אני פה", אבל אנחנו לא מוותרים.

ויעיד על כך כל רץ אולטרה – יותר מ-50% מההכנה לריצה היא הכנה מנטלית. הבסיס האירובי כבר קיים, אם התאמנת נכון. השאר – בראש.

התמכרתי לריצה בערך לפני שנתיים.

אני רץ כבר תקופה ארוכה – בימים אלו סוגר 10 שנים של ריצה קבועה. בשמונה השנים הראשונות אך ורק ריצות של 8-10 ק"מ מספר פעמים בשבוע. זה התחיל כחלק מתהליך של ירידה במשקל ושמירה על הבריאות. השתתפתי בשנים האלו בלא מעט מירוצי 10 ק"מ, עוד בתקופה שלא היו מגיעים למירוצים האלו עשרות אלפי אנשים.

בתור איש שאוהב אתגרים, החלטתי יום אחד לנסות לרוץ חצי מרתון. זו היתה נראית לי משימה בלתי אפשרית, ואם יש משהו שאני אוהב הן משימות שנראות לי בלתי אפשריות.

בניתי לעצמי תוכנית, עקבתי אחריה באדיקות והגעתי למקצה החצי של מרתון ת"א 2013 הכי מוכן שאפשר.

בהסתכלות אחורה, סיום חצי המרתון והתחושה של "אני מסוגל לעשות כל דבר" שליוותה אותו היא זו שהאכילה את ההתמכרות שלי וגרמה לי לרצות עוד אתגר.

חודש עבר עד שהצטרפתי לקבוצת ריצה עם מאמן מקצועי.

בהתחלה זה היה מוזר. מבחור שרץ המון שנים ריצות קבועות של 10 ק"מ, פתאום יש לי תוכנית. אימונים קבוצתיים, עליות, אינטרוולים, ארוכה בשישי. לקח לי קצת זמן להתרגל לזה, אבל מהר מאוד זה הפך לדרך חיים.

גרף השיפור שלי בתוצאות היה תלול בצורה מדהימה. תוך 8 חודשים חתכתי 10 דקות מהשיא שלי ב-10 ק"מ, והגעתי למספרים שנראו לי בעבר כשמורים רק לבעלי כישרון מולד.

האווירה בקבוצה, בה הרוב המוחלט מתאמנים למרתון כזה או אחר, והחיפוש שלי אחרי אתגר חדש הובילו אותי לעמוד על קו הזינוק במרתון ת"א 2014. הפעם, בניגוד למקצה החצי ב-2013, לא הייתי לבד. הייתה מסביבי קבוצה גדולה של אנשים. נכון שברוב הריצה אתה לבד, אבל הידיעה שעל קו הסיום יחכו לך חברי הקבוצה שלך (שסיימו לפניך או יסיימו אחריך) נותנת עוד קצת דחיפה.

סיימתי דקה מהר יותר מהתכנון. המשפחה שלי והקבוצה חיכו לי על קו הסיום והתחושה הייתה של אושר עילאי. הסתובבתי באופוריה במשך מספר ימים. לא האמנתי שאני, שגיא, יכול לגמוע כזה מרחק. בריצה.

כולם מדברים הרבה על runner’s high, אבל שוכחים לדבר על הקצה השני.

בחודשים שאחרי המרתון נכנסתי למה שנקרא runner’s blue. הרבה מחשבות על מי אני בתוך עולם הריצה, מה אני רוצה להיות ובעיקר – מה עכשיו?

רצתי מרתון, זו הייתה חוויה מדהימה. להתכונן לעוד אחד? כל האנשים מסביבי עשו/עושים יותר מאחד. היו כאלו שרצו איתי במרתון ת"א שאמנם זה היה המרתון הראשון שלהם, אבל במקביל הם כבר היו רשומים גם לברלין.

אני אוהב את התחרות הזו עם השם הכל-כך פשוט - "מרתון". אבל בניגוד לשם הפשוט, התחרות טומנת בחובה הכנות של חודשים ארוכים, מאות ק"מ של ריצה, הקרבה של שעות שינה ובסופם תחרות אחת מאוד קשה ומאוד מאומצת. צריך להגיע אליה מוכנים. הבנתי שלמרתון יש את הכבוד שלו. לא רציתי לעשות עוד אחד בשלב הזה, לא הייתי מוכן לתקופת האימונים האינטנסיבית פעם נוספת.

גם היום, אחרי 100 ק"מ, אני עדיין חושב שהמרתון היא תחרות קשה יותר.

וכך עברו להם חודשיים עד שבתחילת חודש מאי חברה טובה מאוד מהקבוצה אמרה לי "יש ריצת היכרות של 20 ק"מ למירוץ סובב עמק, אתה בא?"

לא היה לי מושג מה זה סובב עמק וכשהבנתי שזה בשטח ובצפון די נרתעתי. למה לנסוע עד לשם בשביל לרוץ 20 ק"מ? כבר עשיתי שלוש או ארבע ריצות עם הקבוצה בבן שמן, אבל למה לנסוע עד יקנעם? בסופו של דבר היא שכנעה אותי ונסענו.

אני מתעד את הריצות שלי בטבלה, בד"כ בכמה מילים של קצב ממוצע ואם היה משהו מעניין מבחינת תחושה. הריצה הזו תועדה כך (כך במקור. לא נגעתי):

"ריצת היכרות סובב עמק.
מדהים!
קצב ממוצע 5:57".

בתור חניך לשעבר של חמש שנים בחוגי סיירות של החברה להגנת הטבע, חרשתי כמעט כל מסלול הליכה בארץ. אני אוהב טבע. הריצה הזו חיברה אותי חזרה לאהבה הישנה שלי שזנחתי בשנים האחרונות. בדיעבד, זה היה השבוע שבו הפסקתי לרוץ בפארק הירקון/טיילת את הארוכות של יום שישי. מאותה ריצה כל הארוכות עברו לשטח.

בדיוק שלושה שבועות לאחר הריצה הזו נרשמתי למקצה 61 ק"מ של סובב עמק.

בריצת ההיכרות של הסובב בתחילת יולי עשיתי בפעם הראשונה הקפה מלאה. עוד משפט שכתבתי בטבלה המתועדת שלי: "הפעם הראשונה במסלול המלא של הסובב. האתגר הגדול במירוץ יהיה העלייה בתחילת ההקפה השנייה". אני מחייך כשאני קורא את זה היום.

שבוע לאחר ההקפה המלאה הראשונה נתקלתי בהודעה בפייסבוק ששינתה את כל תכנית האימונים שלי וגם את המטרה הסופית. ההודעה הייתה של בחור בשם אלכס והזמינה את מי שרוצה להצטרף אליו לריצה ביער קדושים ביום שישי. היינו ארבעה בריצה ההיא – אלכס, אני, גיל ואבי.

התחברתי לחבורה המופלאה הזו יחד עם גל מהקבוצה התל-אביבית שלי. כל שישי וכל שבת יחד.

בכל שישי כמעט מסלול אחר – פארק קנדה, פארק בגין, סובב, סינגלים בבן שמן והרבה יער קדושים מכל כיוון אפשרי.

בשבת ריצות B2B בת"א/נחל שורק.

כל ריצת שטח פורסמה בפייסבוק ולכל ריצה הגיעו אנשים נוספים. לפעמים היינו חמישה ולפעמים היינו עשרה ויותר. חיכיתי לריצות האלו כל שבוע, כל השבוע. השטח עשה לי כל כך טוב. למדתי לרוץ בלי מוסיקה, להקשיב לגוף, לצעדים, לנשימות, לסלעים שאני דורך עליהם. למדתי להתחבר לאדמה.

כל ריצת אספלט במהלך השבוע הרגישה משעממת. רצתי בעיר בחוסר חשק. בטבע פרחתי.

באותה ריצה ראשונה עם החבורה בשטח גיליתי שאלכס, שרץ איתי, היה רשום ל-100 ק"מ. התגובה הראשונה שלי כששמעתי את זה הייתה "וואו". באותם ימים אפילו ה-61 ק"מ שלי נראו מטורפים.

אבל אז קורה משהו מוזר. לאט לאט מחלחלת בך התחושה שאולי זה אפשרי. הנה, לידך עומד בחור שמתאמן כמוך, רץ איתך בשטח, ומתכוון לרוץ 100 ק"מ.

כמו שהזכרתי קודם – אני אוהב אתגרים שנראים לי בלתי אפשריים. כך היה עם המרתון וכך גם היה עם ההרשמה ל-61 ק"מ. אחרי ארבעה שבועות עם חבורת השטח, כשהגענו כבר למרחקים של 40 ק"מ בשטח, פתאום הבנתי שה-61 בהישג יד ממש. זה אפשרי והבנתי שאני מסוגל לעשות את זה, פיסית. ואם הבנתי שאני מסוגל – חלק גדול מהאתגר נעלם.

והנה, לידי רץ מישהו שמתאמן ל-100 ק"מ. כנראה שאלו לא חייזרים שרצים מרחקים כאלו, אלא אנשים כמוני. הדרך מכאן לשינוי מקצה ההרשמה שלי הייתה קצרה. המאמן שלי עודכן בעניין (אחרי השינוי) ותכנית האימונים, שגם ככה הייתה אינטנסיבית, הפכה להיות מטורפת.

מאותו רגע של שינוי ההרשמה ועד שנעמדתי על קו הזינוק אתמול עברתי מסע מפרך של אימונים עם שבועות רבים של מעל 100 ק"מ, כולל שבוע אחרון עם 160 ק"מ ב-6 ימים. השטח הפך להיות החבר הטוב ביותר שלי וחבורת ריצות השטח שלנו הפכו להיות החברים הכי טובים. כולם מסביבי ידעו שביום חמישי בערב אני יוצא מהבית וחוזר בשעות הבוקר.

מעניין לחשוב שכל ריצות ההכנה היו בחושך מוחלט, ועדיין אני מחשיב אותן לריצות היפות ביותר שהיו לי.

השבוע של התחרות בקושי זז. המתח היה גדול מאוד והיו רגעים בהם לא הבנתי איך אהיה מסוגל לעשות את זה. עמדתי בתוכנית האימונים בדייקנות ואני מגיע הכי מוכן שאפשר, פיסית ומנטלית, ועדיין זה נראה לי בלתי אפשרי, מטורף, הזוי, פסיכי.

אבל כמו כל רגע בחיים, גם הרגע הזה הגיע ומצאתי את עצמי עומד על קו הזינוק עם בקבוק מים ביד.

כשעמדתי על קו הזינוק במרתון ת"א אמרתי לחבר שעמד לידי שלא משנה מה יקרה בעוד כמה שניות כשיתחיל המירוץ, הדבר החשוב בעיניי הוא תקופת האימונים שקדמה לו.

עברה בי בדיוק אותה ההרגשה על קו הזינוק של ה-100. תקופת האימונים למירוץ הזה הייתה אחת מהיפות בחיי. החברים החדשים שמצאתי, הריצות בלילה, המחשבות, ההתייעצויות, הלבטים. ההכנה ל-100 הקיפה אותי 24/7 במשך כמעט שלושה חודשים. זו הייתה הכנה מנטלית כמעט בכל רגע ביממה, מעבר לריצות ההכנה עצמן.

אין לי הרבה מה לכתוב על הריצה עצמה.

13 השעות ו-10 הדקות מיריית הזינוק ועד לחציית קו הסיום עברו באמת מהר. משהו בשעון הפנימי שלך משתבש בריצה כל כך ארוכה ולפעמים נדמה שהזמן עובר מהר יותר ממה שהוא אמור. מכיוון ששתי הריצות הארוכות ביותר באימונים היו של 60 ק"מ, הלא נודע בין ה-60 ל-100 היה גדול וזה היה החשש העיקרי בתחילת הריצה - "מה יקרה בק"מ ה-70? אולי אני לא אהיה מסוגל לסיים את הריצה?". החשש הזה התפוגג די מהר. ידעתי שאת הריצה הזו אני מסיים.

אי אפשר להגיד שזו הייתה ריצה קלה. כמו שכתבתי בהתחלה, זו מלחמה של הראש בגוף. היו קטעים טובים יותר וטובים פחות, אבל במבט כללי אני יכול להגיד שזו הייתה ריצה טובה מאוד מבחינתי. עמדתי בשני היעדים שלי (יעד ראשון – לסיים בחיים, יעד שני – עד 13 שעות וחצי) והכי חשוב – חייכתי המון. אפשר לראות את זה בכל התמונות מהתחנות, מההתחלה ואפילו מהסיום. כל הזמן מחייך.

כל בני המשפחה שהמתינו לי בנקודות הרענון אמרו בדיעבד שאני היחיד שהגיע לנקודות הרענון עם חיוך על הפרצוף ומראה של אדם מאושר ובקבוצת הווטסאפ של קבוצת הריצה שלי הועלתה תמונה שלי מחויך מקו הסיום, ואחד מחברי הקבוצה הגיב "אני לא מבין למה לשים תמונה של שגיא לפני ההתחלה. הוא לא נראה אחרי מאמץ".

מבחינתי – זה הנצחון הגדול שלי. לא רק שסיימתי, סיימתי עם חיוך ענק על הפרצוף.

אז נכון, הגוף כואב עכשיו בצורה שבה לא ידעתי שאפשר לכאוב. אני לא יכול לזוז, ממש בצורה מילולית, וכל תנועה גורמת לי כמעט לבכות. אבל כנראה שהרווחתי את זה ביושר.

הייתה לי נקודת שבירה רצינית במירוץ לקראת ק"מ 80. מנקודת השבירה הזו ומנקודות קשות נוספות הצלחתי לצאת בזכות כל האנשים שבאו לעזור לי ולתמוך בי בפרויקט הענק הזה. זו לא קלישאה, אלא המציאות, כשאני אומר שלא הייתי מסוגל לעשות את זה בלי כל אחד מהאנשים האלה.

גיא, בן זוגי המדהים שתמך, אהב, הקיף וחיבק בכל רגע בתקופת האימונים הזו. גיא שלי הבין שזה מה שאני רוצה וויתר על היציאות הרגילות והערבים המשותפים שהוחלפו בריצות לילה. הוא קיבל אותי בחודשים האחרונים באחד משלושה מצבים בלבד: עייף, ישן או רץ בחוץ.

גיא המתין לי שמונה (!!!) פעמים בנקודות שונות במהלך המירוץ. אין לי מילים לתאר כמה זה עזר לי להמשיך קדימה. כמו זריקת אדרנלין ללב. חשבתי שאני לא יכול לאהוב אותו יותר ממה שאהבתי. מסתבר שכן.

אלכס, שפירסם את הפוסט ההוא בחודש יולי והזמין את מי שרוצה לרוץ איתו ביער קדושים. שבזכותו שיניתי את ההרשמה שלי מ-61 ל-100 ק"מ. שבגללו הייתי מתעורר בשבת בארבע בבוקר ל-30 ק"מ בפארק, אחרי ריצת 40 ק"מ בשטח בשישי 24 שעות קודם לכן. זה שמשך אותי בבן שמן להקפה חמישית של 12 ק"מ אחרי 4 הקפות ("כשתצטרך לצאת להקפה השלישית בסובב, אתה תודה לי על זה"). זינקנו יחד ל-100 ק"מ בסובב ואחרי ק"מ בודדים נפרדנו. לא ראיתי אותו עד הסיום, אבל בכל נקודת רענון בה פגשתי את אשתו, השאלה הראשונה הייתה "מה עם אלכס?". יש אנשים שאתה פוגש ואתה יודע שהם חברים לחיים.

המשפחה שלי שהמתינה לי בק"מ ה-66, ה-81, ה-92 ובנקודת הסיום עשתה לי שמח בלב בדיוק בנקודות בהן הקושי היה כבר גדול מנשוא.

גל, גיל ואריה, איתם רצתי כל כך הרבה פעמים בלילות רצו אתמול במקצה ה-61. פגשתי אותם פעמיים בהקפה השלישית שלי. החיבוקים, העידוד והחברות הגדולה נתנו לי כוחות ענקיים להמשיך, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם.

המאמן האגדי שלי, משה פרץ, שרגיל לאמן מרתוניסטים ופתאום בא אליו איזה משוגע מהקבוצה ואומר "תקשיב, אני הולך לרוץ 100 ק"מ". משה לקח על עצמו את הפרויקט הזה והביא אותי הכי מוכן שאפשר לקו הזינוק, פיסית ומנטלית. הוא המתין לי בק"מ ה-66 וגם רץ איתי את 200 המטרים האחרונים לפני קו הסיום. הוא האדם היחיד שיכול לגרום לי לרוץ בקצב 5:30 אחרי 99 ק"מ וחצי. משה, אין לי מספיק מילים להודות לך.

ענת וטלי מקבוצת הריצה שלי, שחיכו לי יחד עם משה, המשפחה והבנזוג בק"מ ה-66 והפכו את הנקודה הזו לחצי מסיבה. החיבוק שקיבלתי מהם בנקודה הזו העיפה אותי קדימה, ל-33 הק"מ האחרונים שלי. אני לא בטוח שהיה עוד רץ שהמתינו לו שישה אנשים בנקודת רענון. זה היה מדהים. מאוד רציתי להישאר איתם שם...

זיו, שהיה אמור ללוות אותי בהקפה השלישית (המירוץ מורכב מ-3 הקפות של 33 ק"מ) והיה חולה בכל השבוע שעבר. שלושה שבועות אחרי מרתון ראשון בברלין עם תוצאה מדהימה, אחרי שפעת קשה ולא לחלוטין בריא, הוא הגיע בכל זאת ללוות אותי בהקפה השנייה. ליווה אותי על הרגליים ארבע וחצי שעות בחושך מוחלט. הרגע שייזכר לעד מההקפה הזו תהיה השאלה שלו בק"מ ה-55 "נו, אז מה ככה?". זיו, אתה ענק.

מוטי, שלא הכרתי עד לפני עשרה ימים וענה על פוסט שלי בפייסבוק בו חיפשתי מלווה מחליף לזיו החולה בהקפה השלישית. מוטי קפץ על זה. רצנו יחד לפני שבוע בנחל שורק ואתמול הוא הגיע ללוות אותי. מוטי מסמל בעיניי את היופי הכי גדול בקהילת רצי האולטרה. בחור שלא הכרתי היה לי לעזר הכי גדול בריצה הזו. הוא לא סתם ליווה בריצה, הוא עשה בשבילי הכל בדיוק בזמנים בהם הייתי צריך את זה. דחף לי אוכל בכל תחנה, גם כשכבר לא רציתי לאכול בק"מ ה-90 וה-95 ותמיד ניסה לעודד אותי, גם כשכבר היה ברור שאין עם מי לדבר. עברו עלי רגעים קשים במיוחד בהקפה השלישית, ואם מוטי לא היה לידי, זה אולי היה נגמר אחרת.

הבוקר הזה, 24 שעות אחרי חציית קו הסיום, אני מרגיש כמו סוג של גיבור על.

כבר אתמול בערב אנשים שאלו אותי "מה עכשיו? תעשה עוד אחד כזה?". מי שמכיר אותי ממש טוב כנראה יענה במקומי "כן", אבל אני לא עונה על השאלה הזו עדיין.

בינתיים אני רוצה לנוח, להתאושש ולחזור קצת לחיים של לפני מאי 2014, אז התחיל הטירוף. לצאת למסעדות, לשתות, לישון מאוחר, לקום מאוחר.

לעשות את עצמי "נורמלי", למרות שאני יודע בתוך תוכי, שזה לא יחזיק מעמד זמן רב.

שגיא בן-פורת,

סובב עמק 2014,

מקצה 100 ק"מ,

13 שעות, 10 דקות ו-2 שניות.

משמאל: אני, גיא, אלכס ואורלי