בשנת 2017 הגשמתי חלום ונרשמתי ל-OCC ב-UTMB של אוגוסט 2018. עבדתי קשה כדי להשיג את הנקודות, נרשמתי ועליתי בהגרלה. הייתי בשמיים. התאמנתי קשה והייתי רשום גם למירוץ הכנה באוסטריה באפריל 2018. בחודש פברואר נפצעתי. יותר מ-10 רופאים, מומחים ומטפלים, אינסוף בדיקות, ואף אחד לא ידע להגיד מה יש לי, לרוץ לא יכולתי.
אוסטריה בוטל, אבל הייתי אופטימי. השבועות עברו והפציעה לא. ניסיתי לרוץ כל שבועיים כדי לראות אם יש שינוי. הספיקו 300 מטר בכל פעם בשביל לדעת ששום דבר לא השתנה. התעקשתי להגיע לשאמוני וללכת את כל המסלול, אבל כחודש לפני המירוץ השלמתי עם העובדה שזו החלטה גרועה ולא הגעתי. היום אני יודע להגיד שהגוף שלי היה חכם יותר ממני.
האכזבה הייתה עצומה. לקח יותר משנה (!) מרגע הופעת הפציעה ועד שיכולתי לרוץ שוב במאי 2019. התחלתי להתאמן שוב והחלטתי לחזור לאסוף נקודות בשנת 2020 כדי להירשם שוב ל-OCC של 2021. נרשמתי לשני מירוצים ב-2020, אבל את ההמשך אתם מכירים בעצמכם. המירוץ הראשון היה אמור להיות ב-15 במרץ 2020 בצרפת והוא בוטל ממש כמה ימים לפני הזינוק. סגרים וכו'. ושוב, כל התוכניות נזרקו לפח.
עברתי קצת פחות משנתיים של מוטיבציה אפסית. רצתי פה ושם, 40-45 ק"מ בשבוע, וזהו. חיכיתי שכל זה ייגמר.
רק בתחילת 2022 השתתפות במירוצים הפכה להיות שוב אופציה ריאלית. הפעם, לא סימנתי יעדים גרנדיוזים (בהתחלה). התחלתי עם המירוץ ההוא בפריס משנת 2020 שבוטל, ושההרשמה שלי אליו עדיין הייתה תקפה (45k). הוא התקיים במרץ 2022 וחזרתי ממנו בעננים. הרגשתי שחזרתי לחיים ושאני יכול להתחיל לתכנן קדימה.
החלטתי שאני לא חוזר למאמן שלי טרום הקורונה ומצאתי אחד חדש שהתאים לי כמו כפפה ליד. היה קליק. חזרתי לחלום ה-OCC וגיליתי שפתאום צריך את ה-Running stones המטופשות שלהם. חיפשתי מירוץ ומצאתי משהו בספטמבר. היה שם מקצה 50 שהספיק לי, אבל פתאום המקצה של ה-100 עשה לי עיניים.
זרקתי למאמן שלי רעיון מטורף, אני חושב שזה אפילו היה בצחוק. לרוץ 100 ק"מ בספטמבר. הוא לא התבלבל ואמר שהוא יצליח להביא אותי לשם מוכן. זו משימה לא פשוטה, כי אין לי הרים ברדיוס של 4 שעות נסיעה מהבית וצריך להיות מאוד יצירתיים באימונים, אבל סמכתי עליו ואחרי שבועיים של התלבטויות, נרשמתי.
נתתי את כולי בחודשים האלה והרגשתי מעולה, פיזית ונפשית. היו הרבה אימונים של 30 פעמים טיפוס גבעה של 70 מטר (כי זה הכי גבוה שיש), הרבה אינטרוולים בעלייה על מסילה בחד"כ, אבל גם הצלחתי לצאת לגיחות קטנות באיטליה ופולין ולטפס על הרים אמיתיים. את הריצה המסכמת עשינו במירוץ 70 ק"מ לפני 3 שבועות, שללא ספק היה המירוץ הטוב ביותר שלי מאז שאני רץ, ובכמה רמות. כאילו הכל התחבר ביום ההוא.
ובלי לשים לב, ה-100 ק"מ שהצעתי בצחוק מגיעים בעוד 3 ימים. מישהו שאל אותי היום אם אני מרגיש מוכן ואין לי תשובה לזה. אני נכנס במירוץ הזה לטריטוריות לא מוכרות - הזמן הכי ארוך שהייתי על הרגליים, כמעט פי 2 טיפוס מכל מירוץ אחר שעשיתי, ריצה בחושך בגובה 2400 מטר עם צפי לטמפ' של אפס מעלות ואולי גשם/שלג, אני לבד לחלוטין, ללא צוות, מלווים או מישהו שמחכה לי בסיום, ואפילו drop bags אין במירוץ. המאמן שלי אומר שאני מוכן פיסית. ולא פיסית? את זה נגלה ביום שישי הקרוב ובעיקר בלילה בין שישי לשבת.
בחודש אפריל זרקתי כאן בקבוצה שאלה - מה העצה הפרקטית שלכם למירוץ 100 ק"מ. זה נכתב אחרי שהבנתי שזו אופציה רצינית, אבל לפני שנרשמתי. היו המון תגובות והשבוע חזרתי אליהן ומצאתי כמה שאני ללא ספק לוקח איתי לאתגר הזה. אשים קישור בתגובות, למי שרוצה לחזור לפוסט הזה.
אני מתוח מאוד (מאוד) לקראת יום שישי, אפילו מפחד. ממה? אני הרי יודע שלא אמות שם (אני מקווה). במקרה הכי גרוע לא אסיים. אולי זה הפחד. אני מגיע לריצה הזו בידיעה שאני מסיים אותה, אבל עמוק בפנים אני יודע שיש איזה סיכוי שאני לא אסיים. הלא נודע כאן גדול יותר מכל מירוץ אחר שהשתתפתי בו, אז אולי אני בכלל מפחד ממה שאני לא יודע שיכול לקרות. וכמו שגם הזכרתי, אני לבד לחלוטין, מה שמוסיף למתח. מצד שני, אם אסיים את זה, אני תמיד אוכל להתגאות שעברתי את זה לבד לגמרי ;)
למי שרוצה לעקוב (למה שתרצו אם אתם לא מכירים אותי?):
https://live.utmb.world/wildstrubel/runners/498
יאללה, בוא נלך להראות להרים האלה מה זה.
