Wildstrubel - before

בשנת 2017 הגשמתי חלום ונרשמתי ל-OCC ב-UTMB של אוגוסט 2018. עבדתי קשה כדי להשיג את הנקודות, נרשמתי ועליתי בהגרלה. הייתי בשמיים. התאמנתי קשה והייתי רשום גם למירוץ הכנה באוסטריה באפריל 2018. בחודש פברואר נפצעתי. יותר מ-10 רופאים, מומחים ומטפלים, אינסוף בדיקות, ואף אחד לא ידע להגיד מה יש לי, לרוץ לא יכולתי.

אוסטריה בוטל, אבל הייתי אופטימי. השבועות עברו והפציעה לא. ניסיתי לרוץ כל שבועיים כדי לראות אם יש שינוי. הספיקו 300 מטר בכל פעם בשביל לדעת ששום דבר לא השתנה. התעקשתי להגיע לשאמוני וללכת את כל המסלול, אבל כחודש לפני המירוץ השלמתי עם העובדה שזו החלטה גרועה ולא הגעתי. היום אני יודע להגיד שהגוף שלי היה חכם יותר ממני. 

האכזבה הייתה עצומה. לקח יותר משנה (!) מרגע הופעת הפציעה ועד שיכולתי לרוץ שוב במאי 2019. התחלתי להתאמן שוב והחלטתי לחזור לאסוף נקודות בשנת 2020 כדי להירשם שוב ל-OCC של 2021. נרשמתי לשני מירוצים ב-2020, אבל את ההמשך אתם מכירים בעצמכם. המירוץ הראשון היה אמור להיות ב-15 במרץ 2020 בצרפת והוא בוטל ממש כמה ימים לפני הזינוק. סגרים וכו'. ושוב, כל התוכניות נזרקו לפח. 

עברתי קצת פחות משנתיים של מוטיבציה אפסית. רצתי פה ושם, 40-45 ק"מ בשבוע, וזהו. חיכיתי שכל זה ייגמר. 

רק בתחילת 2022 השתתפות במירוצים הפכה להיות שוב אופציה ריאלית. הפעם, לא סימנתי יעדים גרנדיוזים (בהתחלה). התחלתי עם המירוץ ההוא בפריס משנת 2020 שבוטל, ושההרשמה שלי אליו עדיין הייתה תקפה (45k). הוא התקיים במרץ 2022 וחזרתי ממנו בעננים. הרגשתי שחזרתי לחיים ושאני יכול להתחיל לתכנן קדימה.

החלטתי שאני לא חוזר למאמן שלי טרום הקורונה ומצאתי אחד חדש שהתאים לי כמו כפפה ליד. היה קליק. חזרתי לחלום ה-OCC וגיליתי שפתאום צריך את ה-Running stones המטופשות שלהם. חיפשתי מירוץ ומצאתי משהו בספטמבר. היה שם מקצה 50 שהספיק לי, אבל פתאום המקצה של ה-100 עשה לי עיניים. 

זרקתי למאמן שלי רעיון מטורף, אני חושב שזה אפילו היה בצחוק. לרוץ 100 ק"מ בספטמבר. הוא לא התבלבל ואמר שהוא יצליח להביא אותי לשם מוכן. זו משימה לא פשוטה, כי אין לי הרים ברדיוס של 4 שעות נסיעה מהבית וצריך להיות מאוד יצירתיים באימונים, אבל סמכתי עליו ואחרי שבועיים של התלבטויות, נרשמתי. 

נתתי את כולי בחודשים האלה והרגשתי מעולה, פיזית ונפשית. היו הרבה אימונים של 30 פעמים טיפוס גבעה של 70 מטר (כי זה הכי גבוה שיש), הרבה אינטרוולים בעלייה על מסילה בחד"כ, אבל גם הצלחתי לצאת לגיחות קטנות באיטליה ופולין ולטפס על הרים אמיתיים. את הריצה המסכמת עשינו במירוץ 70 ק"מ לפני 3 שבועות, שללא ספק היה המירוץ הטוב ביותר שלי מאז שאני רץ, ובכמה רמות. כאילו הכל התחבר ביום ההוא.

ובלי לשים לב, ה-100 ק"מ שהצעתי בצחוק מגיעים בעוד 3 ימים. מישהו שאל אותי היום אם אני מרגיש מוכן ואין לי תשובה לזה. אני נכנס במירוץ הזה לטריטוריות לא מוכרות - הזמן הכי ארוך שהייתי על הרגליים, כמעט פי 2 טיפוס מכל מירוץ אחר שעשיתי, ריצה בחושך בגובה 2400 מטר עם צפי לטמפ' של אפס מעלות ואולי גשם/שלג, אני לבד לחלוטין, ללא צוות, מלווים או מישהו שמחכה לי בסיום, ואפילו drop bags אין במירוץ. המאמן שלי אומר שאני מוכן פיסית. ולא פיסית? את זה נגלה ביום שישי הקרוב ובעיקר בלילה בין שישי לשבת.

בחודש אפריל זרקתי כאן בקבוצה שאלה - מה העצה הפרקטית שלכם למירוץ 100 ק"מ. זה נכתב אחרי שהבנתי שזו אופציה רצינית, אבל לפני שנרשמתי. היו המון תגובות והשבוע חזרתי אליהן ומצאתי כמה שאני ללא ספק לוקח איתי לאתגר הזה. אשים קישור בתגובות, למי שרוצה לחזור לפוסט הזה. 

אני מתוח מאוד (מאוד) לקראת יום שישי, אפילו מפחד. ממה? אני הרי יודע שלא אמות שם (אני מקווה). במקרה הכי גרוע לא אסיים. אולי זה הפחד. אני מגיע לריצה הזו בידיעה שאני מסיים אותה, אבל עמוק בפנים אני יודע שיש איזה סיכוי שאני לא אסיים. הלא נודע כאן גדול יותר מכל מירוץ אחר שהשתתפתי בו, אז אולי אני בכלל מפחד ממה שאני לא יודע שיכול לקרות. וכמו שגם הזכרתי, אני לבד לחלוטין, מה שמוסיף למתח. מצד שני, אם אסיים את זה, אני תמיד אוכל להתגאות שעברתי את זה לבד לגמרי ;)

למי שרוצה לעקוב (למה שתרצו אם אתם לא מכירים אותי?): 

https://live.utmb.world/wildstrubel/runners/498 

יאללה, בוא נלך להראות להרים האלה מה זה. 

Scenic Trail

Scenic Trail

עולם הריצות הארוכות מהווה עבורי חיפוש בלתי נגמר אחרי האיזון השברירי שבין הנאה לבין קצה גבול היכולת שלי. יש שיאמרו שמציאת קצה גבול היכולת והמתיחה הבלתי פוסקת שלו היא ההנאה עצמה, אך כשאני אומר "הנאה", אני מסתכל על החוויה הכוללת של מירוץ.

ההליכה על הגבול הדק כל כך שבין הנאה לסבל והחיכוך הבלתי פוסק בקצה המסוגלות הגופנית החמקמק הם הסיבה שבגללה אני מוצא את עצמי בכל פעם מחדש עומד על קו הזינוק.

העניינים מתחילים להסתבך כאשר אנו מבינים ששני הדברים האלו - הגבול בין ההנאה והסבל וקצה גבול היכולת, משתנים ללא הרף.

את היכולת הגופנית אנחנו משנים ומשפרים באופן אקטיבי בחודשים של הכנות סיזיפיות ואימונים מפרכים. אנחנו דוחפים את הקצה עוד ועוד למעלה, מרחיקים אותו כמה שאפשר. גבול ההנאה, לעומת זאת, הוא דבר חמקמק מאין כמוהו. מה שאהבנו אתמול, לאו דווקא נאהב מחר.

האיזון בין שני הדברים הללו, אם כך, משתנה בלי הרף. והחיפוש אחריו באימונים, במירוצים ובתקופות התאוששות הוא מרתק בפני עצמו.

איך מצאתי את עצמי בלוגאנו?

הדרך ללוגאנו כללה את מירוץ השטח הראשון שלי לפני כשנתיים, 100 ק"מ בישראל, בלי הרבה עליות (באופן יחסי, כן?). הוא הסתיים בצורה טובה ועם חיוך גדול.

הבחירה הטבעית הבאה הייתה במירוץ הררי יותר בשווייץ כדי לבדוק אם אני מסוגל לזה. הפעם "רק" 80 ק"מ, אבל כ-2,200 מ' של טיפוס. במירוץ הזה נחשפתי להרים של אירופה ולעליות האכזריות שהם יודעים לייצר. אם נסכם בכמה מילים – על קו הסיום הודעתי שזה היה סיוט ושלעולם לא אעשה את זה שוב. יומיים לאחר מכן כבר חשבתי על המירוץ במונחים רומנטיים, כמשהו שאהבתי ונגמר. ימים ספורים לאחר מכן כבר חיפשתי את הדבר הבא.

בחודש נובמבר האחרון עמדתי על קו הזינוק של מירוץ קטנטן באיטליה עם עוד כ-150 אנשים. הפעם 60 ק"מ ופי שתיים יותר טיפוס מאשר בשווייץ. בדיעבד – הגעתי למירוץ הזה לא מוכן. חשבתי שאני יודע איך נראים הרים וכמה אכזריים הם יכולים להיות, אבל טעיתי ובגדול. המירוץ כלל כמויות בוץ אדירות, דבר שהפך את החוויה לסבל אחד גדול ושגרם לי לפגוש את האדמה מקרוב מספר דו ספרתי של פעמים.

זוכרים את הגבול הדק שבין הנאה וסבל? במשך שעות ארוכות במירוץ ריחפתי על פני הצד הלא נכון של הגבול ורחוק מאוד ממנו. כך מצאתי את עצמי פורש כשני שליש לתוך המירוץ. הרגשתי שהייתי מסוגל להמשיך ואפילו לסיים, אבל הסבל היה כל כך גדול, שהאיזון הופר לחלוטין.

אחרי מנוחה של כחודשיים והתאוששות מנטלית מהחוויה מצאתי את המטרה הבאה. נקודת הזינוק הייתה בלוגאנו שבשווייץ. המספרים היו אמורים להיות דומים למירוץ האחרון באיטליה. קצת פחות קילומטרז' (55 ק"מ) וקצת יותר טיפוס (כ-4,000 מ'), אבל בגדול היה נדמה שמדובר על אותה רמת קושי.

במשך חודשים ארוכים הכנתי את עצמי הכי טוב שיכולתי מבחינת ציוד, אימונים וריצות חודשיות בהרי פולין המושלגים. כשעמדתי על קו הזינוק בלוגאנו הרגשתי מוכן מאוד. לא מעט אנשים אומרים על קו הזינוק של מירוצי שטח שהם "רק רוצים לסיים". אני לא רציתי לסיים, רציתי לסיים וליהנות. לדעתי שמתחתי את קצה גבול היכולת עוד קצת ושנהניתי מהדרך וגם מהתוצאה, כי שניהם חשובים.

המירוץ

הזינוק נדחה בשעה בגלל גשמים עזים. שם התגנב לו החשש הראשון שסיפור הבוץ של איטליה הולך לחזור על עצמו. הוזנקנו בשמונה בבוקר מהעיירה הציורית Tesserete, מוקפים בהרים מכל עבר ומתחילים לטפס. אפילו כמה דקות של חסד לא נתנו לנו.

מזג האוויר היה מדהים. טפטופים פה ושם, אבל אחרי הריצות המושלגות שלי בפולין, קצת גשם לא מפריע לי. הטיפוס נמשך ונמשך, ההרים מתגלים מעלינו במלוא עצמתם, יפים מרגע לרגע. מרחבים ירוקים בלי סוף, נכנסים ויוצאים מתוך העננים, אוויר נקי, חיוך על הפנים. הנאה צרופה.

לאחר כארבע וחצי שעות אני מגיע לק"מ ה-20 שהיא הנקודה הגבוהה במירוץ. השעון מראה כבר כ-2,000 מטרים של טיפוס. על פניו, מספרית, הדברים נראים טוב. כמעט מחצית מהמרחק ומחצית מהטיפוס כבר עברו. לאחר כחצי שעה נוספת אני מגיע לנקודה בה מסיימים רצי מקצה ה-24. הם כבר יושבים ושותים בירה ואני ממשיך הלאה.

ההתחלה. עוד היה כיף!

מנקודה זו האווירה של הסיפור קצת משתנה. הבוץ שכל כך פחדתי ממנו מגיע ובגדול. יש לי מעלות רבות בתור רץ שטח – אני יודע לנהל את עצמי טוב מבחינת קצב וקבלת החלטות נכונה, אבל גם חסרון גדול - חוסר שיווי משקל. כשהאדמה יבשה זה לא בא לידי ביטוי, אבל כשיש בוץ זה סיפור אבוד מראש. אחרי אינספור של "כמעט" החלקות בהם המקלות עזרו לי להישאר על הרגליים, הגיעה ירידה אחת שניצחה אותי. יש בי צער גדול שהנפילה הזו לא צולמה משום שהיא הייתה יכולה להיות חומר משובח מאוד. כל דבר שיכול היה לעוף ממני אכן עף. מקל אחד התגלגל לו בהמשך הירידה, מקל אחד עף כמה מטרים למעלה, המצלמה הקטנה שהייתה לי על הראש נמצאה הרחק משם בנקודה שלישית.

ישבתי כדקה בתוך הבוץ. בריא ושלם אמנם, אבל די מיואש. בזמן הזה שני רצים חלפו על פני ולא האטו לאחר שדאגתי לצעוק להם כבר מרחוק שאני בסדר והם יכולים להמשיך. אין סיבה שיתעכבו בגללי.

קמתי מהבוץ, אספתי את עצמי, את המקלות, את המצלמה, את הג'לים וגם את מעט המוטיבציה שהייתה מפוזרת שם והמשכתי בהליכה איטית במורד הבוץ.

כשני ק"מ לאחר מכן פגשתי את בן הזוג שלי שהתנדב בתחנת הק"מ ה-30. תמיד כיף לראות מישהו שאוהבים. לדבריו, לא היה אחד שהגיע ולא היה מרוח בבוץ. אותי זה לא עודד במיוחד, אבל ידעתי שאני ממשיך.

בכל מירוץ שטח יש את הנקודה האחת שבה אתה אומר לעצמך "וואו, רק בשביל זה היה שווה לעשות את זה". כך היה בק"מ ה-37. אחרי עוד עלייה איטית ומפרכת מצאתי את עצמי על פסגה של עוד הר כשאגם לוגאנו הענק פרוש תחתי. לא רציתי לעזוב את הנקודה הזו. גם בגלל הנוף עוצר הנשימה וגם בגלל שאחרי כחמש שעות של סבל מתמשך, סופסוף יכולתי לנשום קצת ולהנות - אם לא מהריצה, לפחות מהנוף.

על הפסגה הקטנה הזו עמד גם צלם של המירוץ, שטיפס את כל הדרך בעצמו כדי לצלם שם את הרצים. הוא הבין שאני מושך זמן ובשלב מסוים אמר לי "בהצלחה" כאילו מנסה להגיד "יאללה, ראית את הנוף, תמשיך".

עוצם עיניים, אבל הנוף זה מה שחשוב - ק"מ 37

הירידה מההר, שמהחלקים הראשונים שלה עוד ניתן היה לראות את האגם שמתחתי, הייתה כיפית במיוחד. המון שבילי נחש וירידות טכניות שהצלחתי ליהנות מהן. נכון, ללא בוץ.

לתחנת הרענון הבאה בק"מ ה-40 שבסיום הירידה מההר הגעתי לאחר כ-10 שעות על הרגליים. מותש, עייף, מלוכלך ועטוף בשכבה יפה של בוץ יבש. הנוף המדהים מלמעלה והירידה שנהניתי ממנה מאוד נתנו לי קצת אנרגיה להמשך. 

בק"מ ה-46 אני מגיע אל תחנת הרענון האחרונה, אחרי עוד כמה ק"מ של שלוליות בוץ ענקיות וכמעט 12 שעות על הרגליים. אני מאמין שנראיתי כמו מת מהלך. המתנדבות המקסימות בתחנה ששמחו שסופסוף מגיע מישהו שיארח להן לחברה, הבטיחו לי שזהו, אין יותר בוץ. לדבריהן – מכאן והלאה זו ירידה אחת ארוכה בחזרה לנקודת הסיום ואפשר להיפרד לשלום מהבוץ. לעולם אל תאמינו לדברים שנאמרים על-ידי מתנדבים בתחנות רענון. הם שם כדי לגרום לכם להרגיש טוב יותר, וסביר להניח שהם משקרים. גם הפעם.

הגיהינום כנראה נראה כמו תשעת הק"מ האחרונים של המירוץ הזה. הגוף מותש לחלוטין, השרירים נתפסים כל רגע, כל עליה קטנטנה של כמה מטרים נראית כמו טיפוס על האוורסט והבוץ כבר הפך להיות חלק אינטגרלי ממני.

קילומטר אחד לפני הסיום, כבר כמעט בתוך העיירה, לפתע המסלול יורד בתלילות לאחד הנחלים שבאיזור, חוצה אותו ואז מטפס בחזרה. טיפוס קטן, יחסית לכל מה שעברתי בדרך, אבל זהו הטיפוס המייאש ביותר במסלול כולו.

אני מגיע לקו הסיום אחרי יותר מ-13 שעות גמור לחלוטין. לא רעב, לא צמא, לא עייף, הגוף לא כואב. אני פשוט גמור. כמו טלפון סלולרי עם 2% בסוללה ושנמצא על מצב חסכון כבר שעות. על קו הסיום מחכים לי בן הזוג שלי שכבר הספיק מזמן לקפל את תחנת הרענון שעברתי בה כ-6 שעות לפני כן וגם אבי וחגי, ישראלים נוספים שרצו והספיקו כבר לסיים, לחזור לחדר, להתקלח ולחזור לנקודת הסיום. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה כשהם עקפו אותי כ-150 מטר לאחר הזינוק.

בסיום - החיוך משקר. הבוץ לא

מה הלאה?

מאז עברו חודשיים וחצי ובניגוד למירוץ בשווייץ לפני כשנה, אני לא נזכר במירוץ בלוגאנו בערגה וחולם לעשות אותו שוב. במירוץ הזה נגעתי בקצה גבול היכולת שלי כפי שהוא היה באותו הזמן.

האם נהניתי? בחלקים מסוימים.

האם הייתי מסוגל ליותר? כמעט בטוח שלא.

חמש השעות הראשונות של המירוץ פלוס שעה נוספת מפסגת ההר שלמרגלות האגם ועד סיום הירידה שסיפרתי עליה, היוו הנאה מספיקה כך שהאיזון עליו דיברתי הצליח להישמר הפעם.

כל התאוששות ממירוץ היא מבחינתי גם התאוששות מנטלית, והפעם היא לוקחת זמן רב מאוד. המילים האלו נכתבות אחרי כחודשיים וחצי של מנוחה כמעט מוחלטת. זה מה שהראש והגוף ביקשו הפעם. אולי הגיע הזמן להעיר אותם שוב. 

לוגאנו מלמעלה

Trail Del Cinghiale

אני עומד בראש ההר השלישי מאז תחילת המירוץ. השעון מראה רק 17 ק"מ, אבל אני כבר שלוש שעות וחצי על הרגליים. היחס הזה – 3.5 שעות ו-17 ק"מ לא נשמע הגיוני. אני עומד בראש ההר ומביט לאופק. לרגע אני מצליח לדמיין את הרי השפלה שרצתי בהם כל כך הרבה ומוצא דמיון בין צפון טוסקנה שפרוסה לרגליי ויער קדושים. כשאני מחזיר את המבט לאופק הקרוב אני נזכר שאני כבר לא בשפלה.

הירידה שנמתחת מתחתי נראית אכזרית במיוחד. כזו שלא התכוננתי אליה. שמש חמימה של 6 מעלות זורחת בשמים ואין אפילו ענן אחד, שינוי מרענן מברלין הקודרת. אבל השמש שקרנית והאדמה מסגירה את מזג האוויר שהיה כאן בשבוע האחרון. גשמים רבים הפכו את המסלול לסינגל בוצי אחד ארוך.

השיפוע של הירידה הזו שמתחתי תלול במיוחד ואת סוף הירידה אני לא רואה. השיפוע תלול הרבה יותר משל הירידה הקודמת, ואני נזכר שכבר בירידה הקודמת חשבתי שיותר תלול מזה כבר לא יכול להיות.

אני עומד ובוחן את השטח. מנסה להבין איך אני מגיע מהנקודה בה אני נמצא לנקודה הנמוכה ביותר שאני רואה ומבין שגם אחריה הירידה ממשיכה. אני רואה הרבה מאוד בוץ, מעט מאוד סלעים להיעזר בהם ומבין שאני הולך למצוא את עצמי מרוח על האדמה לפחות מספר פעמים בירידה הזו.

מדי פעם בדרך למטה אני נעצר ומבין שהצעד הבא שלי, ללא תלות במקום בו אניח את הרגל, יסתיים בכך שאמצא את עצמי שוכב בבוץ. ואני לא טועה.

מדי פעם חולפים על פני רצים. מדלגים להם בקלילות בבוץ החלקלק מסלע לסלע. חלקם מועדים מדי פעם, אבל לא נופלים. ורק אני, בצעדי צב יורד עוד מטר ועוד אחד.

בברלין השטוחה אפשר להתאמן על עליות בחדר הכושר, ואני הפכתי בחצי השנה האחרונה לאלוף העליות. אבל אם אין לך ירידות אמתיות להתאמן בהן, אתה בבעיה רצינית.

אני מגיע לסוף הירידה האימתנית הזו שארכה כ-3 ק"מ במהלכם ירדנו כ-500 מטר. שלושת הקילומטרים האלו לקחו לי שעה שלמה. בנקודה הזו אני מבין שאת המירוץ הזה, כנראה, לא אסיים כפי המתוכנן. הגוף עדיין פועל בצורה תקינה, השרירים בסדר וגם הראש צלול. וזו אותה הצלילות שגורמת להבין שמה שאני עובר עכשיו הוא פשוט סבל.

****************

אני יוצא מהמלון שלי בשעה חמש בבוקר ומגיע קצת אחרי חמש וחצי, 25 דקות לפני הזינוק. הטמפרטורה בחוץ היא מינוס שלוש מעלות ונדמה שכולם מגיעים ברגע האחרון כדי להעביר כמה שפחות זמן בעמידה בקור המקפיא.

נקודת הזינוק היא בסך הכל אתר קמפינג הנמצא בלב ההרים. הישוב ה"גדול" הכי קרוב אליו נמצא כ-35 דקות נסיעה וגרים בו 5,000 תושבים.

כ-300 אנשים מ-22 מדינות שונות עטופים מכף רגל ועד ראש, עם פנסים על המצח ומקלות הליכה ביד. רובם רצים או הולכים במעגלים כדי לשמור על חוף הגוף וחלקם הקטן נדחס באוהל פלסטיק גדול ששימש ערב קודם לכן לתדריך לפני מירוץ והוא הדבר היחיד שיכול להגן עליהם מפני הקור העז.

השמש תזרח רק בעוד יותר משעה ובנקודת הזינוק התאורה היחידה היא של פרוג'קטור המופעל על-ידי גנרטור ו-300 פנסי הראש של המשתתפים.

אני יודע שהמסלול נפתח בעלייה של כ-400 מטר לגובה על פני 2.5 ק"מ בלבד. זה אומר שיפוע חד. החד ביותר שטיפסתי בשטח. אני מסתכל מסביב ורואה רק צלליות של הרים. השמיים עוד שחורים וברגעים האלו אין זכר לזריחה שתפציע כשאהיה על הפסגה הראשונה.

300 המשתתפים מוזנקים יחד ל-3 מקצים - 44 ק"מ (3,000 מטר טיפוס), 60 ק"מ (4,000 מטר טיפוס) ו-86 ק"מ (6,000 מטר טיפוס).

כל מקצה בנוי מהקפות המתחילות ומסתיימות בנקודת הזינוק.

מקצה ה-60 בו אני רשום מבצע את הקפה א' (14 ק"מ), הקפה ב' (16 ק"מ) ואז חוזר על שתיהן שוב. כל הקפה בנויה משני הרים. מטפסים, יורדים, מטפסים יורדים.

מקצה ה-44 לא חוזר על הקפה ב' בפעם השנייה ומקצה ה-86 רץ כמו מקצה ה-60 בתוספת הקפה מיוחד של 26 ק"מ.

כאן אין קו זינוק, אלא "רחבת זינוק". 300 המשתתפים עומדים ברחבה וכולם יודעים שכמה מטרים קדימה או אחורה לא ישנו לאף אחד. שטיח המדידה היחיד נמצא בקו הסיום וזמנים אישיים אין כאן, אלא רק זמנים מרגע ההזנקה. עבור הרוב המוחלט כאן התוצאות לא נמדדות בדקות, והדבר החשוב הוא שסיימת.

זינוק

בשעה 6:00 בדיוק זיקוקים נורים לשמיים מפסגת ההר אליו נגיע בעוד 3 ק"מ וכך המסע שלי מתחיל.

המסלול נפתח מהצעד הראשון בעלייה חדה כל כך, שצופה בלתי מיומן מהצד היה קורא לזה "צעדה" ולא "מירוץ". אנחנו צועדים בעלייה. ב-45 הדקות הראשונות של המירוץ, שהם כ-3 ק"מ בלבד, לא רצתי אפילו צעד אחד.

התחלתי את המירוץ בין אחרוני האנשים ברחבת הזינוק, ולכן זכיתי כעבור כעשר דקות להיות עד למחזה מרהיב. בחוץ אמנם היה חשוך לחלוטין, אך שורת פנסים בצורה של זיגזג המתחיל באופק ומסתיים אי שם באמצע השמיים סימנה את ההר, כמו פס התאורה שאמור להאיר את הדרך ליציאת החירום של המטוס במקרה של תקלה. לרגע אחד הסתכלתי על הפנס הגבוה ביותר בראש הנחש הזה וחשבתי לעצמי "עד לשם אני צריך להגיע?". התשובה היא, כמובן, לא. צריך להגיע הרבה יותר גבוה.

נחש פנסים, אבל מלמעלה

ההקפה הראשונה באורך של 14 ק"מ עוברת עלי בהמון הנאה. העליות קשות מאוד ומלאות בבוץ וסלעים והירידות חדות מאוד ודורשות אקרובטיקה לא קטנה, אך לפחות לא כל כך בוציות. אני נהנה גם מהן וגם מהן.

הזריחה תופסת אותי בירידה הראשונה. השמיים בהירים לחלוטין ואני רואה את החלק הצפוני והפחות מוכר של טוסקנה מתעורר לבוקר חדש. מרבדי עלי השלכת והדשא שאנו עוברים בדרך לבנים כולם מקרח והם אלו שמזכירים לי שהטמפרטורה עדיין מתחת ל-0. בפעם הבאה שאעבור כאן הדשא כבר יהיה ירוק והעלים חומים.

מרבדי קרח

שני ההרים שמרכיבים את הלופ הראשון עברו יחסית מהר ובהרבה כיף. 14 ק"מ שלקחו שעתיים ו-40 דקות. אני חושב לעצמי שאם גם הלופ השני נראה כך, זה יכול להיות הרבה יותר כיף ממה שחשבתי.

תחנות הרענון (באמצע כל הקפה ובנקודת הזינוק/סיום של כל הקפה) עמוסות כל טוב כמו שרק במירוץ איטלקי יודעים להציע. נקניקים שמנים משלל סוגים, פרוסות בגט עם שמן זית, פירות, שוקולד, עוגות, עוגיות, משקאות חמים וקרים והמון מתנדבים שלא יודעים מילה באנגלית.

אני מעמיס כמה שאפשר מכל הטוב הזה בסוף ההקפה הראשונה, ולרגע חושב אולי כדאי לפרוש כבר עכשיו ולהתענג על כל הנקניקים האלו.

הקפה ראשונה

ההקפה השנייה של 16 ק"מ נפתחת בעלייה קשה במיוחד. את השיפוע האימתני הזה אני כבר מכיר, אבל הפעם הבוץ מתחיל לשחק תפקיד חשוב בעלילה. בהקפה הראשונה העליות היו מרוצפות בסלעים, וכך למרות הבוץ החלקלק, יכולתי למצוא סלע בכל צעד שיבלום אותי מלהחליק אחורה.

עכשיו נעלמו הסלעים. סינגל של אדמה בוצית בשיפוע אימנתי. אני פותח צעד, מניח את הרגיל קדימה וכשאני מרים את הרגל האחורית כדי להתקדם, הרגל הקדמית מחליקה לאחור. כך אני מוצא את עצמי במספר נקודות לא מצליח לטפס. צועד במקום כמו בסרטים המצוירים ומחפש משהו להניח עליו את הרגל כדי שלא תחליק.

באחד הקטעים האלו מגיע מאחור בחור עם מקלות הליכה, רואה אותי ובלי להוציא מילה מגיש לי מקל אחד שלו. אנחנו מטפסים יחד כמה מאות מטרים, עד שהתוואי נהיה סלעי יותר ופשוט יותר לטיפוס. אני מחזיר לו את המקל ואומר לו את המילה היחידה שאני יודע באיטלקית - תודה. המפגש האקראי הזה מחמם לי את הלב.

הקפה ראשונה

העלייה מסתיימת ואני עומד בראש ההר השלישי מאז תחילת המירוץ. השעון מראה רק 17 ק"מ, אבל אני כבר שלוש שעות וחצי על הרגליים. היחס הזה – 3.5 שעות ו-17 ק"מ לא נשמע הגיוני. הירידה שנמתחת מתחתי נראית אכזרית במיוחד. אני מבין שההקפה הראשונה הייתה משחק ילדים. הירידה הזו, שאני לא רואה את הסוף שלה, היא מדרון תלול ובוצי ונדמה לי שהצעד הראשון שאעשה, ישלח אותי בהתגלגלות עד לנקודה הנמוכה ביותר במסלול.

בסוף הירידה הזו, כשכולי מלא בבוץ, אני מגיע למעבר מים. בעוד ששאר הרצים מנסים לאתגר את שיווי המשקל שלהם על גזע עץ דק שנמצא מעל המים, אני חוצה את הנחל בהליכה ונותן למים הקפואים לנקות אותי. זו גם הפעם הראשונה שאני מחייך בהקפה הזו. הצלם שעמד שם הצליח לתפוס את זה, וצופה מהצד עוד עלול לטעות ולחשוב שאני נהנה.

 

לא להאמין לחיוך

אני מטפס לפסגה השנייה של ההקפה והרביעית של המירוץ כולו ומתחיל בירידה לכיוון נקודת הסיום של ההקפה. הירידה הזו היא הגרועה מכולן. את מספר בריכות הבוץ שהייתי צריך לעבור דרכן, עם בוץ שמגיע עד מעל לגרב, אי אפשר לספור על יד אחת ואת מספר הפעמים שהחלקתי ונמרחתי כולי בבוץ, אי אפשר לספור על שתיים. "סבל" היא המילה המתארת בצורה הטובה ביותר את ההקפה הזו.

אני מגיע לנקודת הזינוק 6 שעות בדיוק ו-30 ק"מ לאחר תחילת המירוץ. ההקפה השנייה לקחה כ-3 שעות ו-20 דקות ולא הייתה בה אפילו שנייה אחת של ריצה. אפילו לא מטר.

בשלב הזה כבר היה לי ברור שאת ההקפה השנייה אני לא עושה שוב. לכמה רגעים עוברת לי בראש המחשבה שאולי אני קצת מוותר לעצמי ויתכן וההקפה השנייה לא הייתה כל כך נוראית. אולי היא הייתה קשה כמו הראשונה וזה הגוף שלי שכבר משדר עייפות? בכל זאת טיפסתי כבר 2,000 מטר ברגל. אבל העובדה שלא ניתן להתווכח איתה היא שכמעט בכל שלוש השעות ו-20 הדקות של ההקפה השנייה סבלתי. ולא הגעתי עד לכאן בשביל לסבול. וחוץ מזה, איזו עוד דרך יש לדעת אם אני טועה חוץ מלצאת להקפה הראשונה שוב?

אני מתחיל את העלייה האימתנית ונזכר בנחש הפנסים שראיתי מטפס על פני ההר רק 6 שעות קודם לכן. עכשיו, ב-12:00 בצהריים, אני יכול לראות את ההר וכמעט לנחש היכן בדיוק הפנסים עברו שם בין העצים.

העלייה נדמית כתלולה יותר מהפעם הראשונה שטיפסתי אותה. אבל אלו רק השרירים שלי שמנסים לעבוד על הראש שלי. אני לא נותן להם. למרות שהפעם הראשונה שטיפסתי את העלייה הייתה בחושך מוחלט, נדמה שאני זוכר חלק גדול מהסלעים, הסיבובים והעצים שנקרים בדרכי. מה שלא זכרתי הוא שהיה כל כך הרבה בוץ. נדמה שאפילו יותר ממה שיש בהקפה השנייה. איפה היה כל הבוץ הזה לפני שש שעות? אני לא זוכר שהוא היה כאן.

תחילת הקפה א' בפעם השנייה

למרות הבוץ, השרירים הכואבים שעומדים להיתפס בכל רגע והשמש שמתחילה להיעלם ומפנה את מקומה לקור של אחה"צ, אני נהנה כמו שנהניתי בפעם הראשונה שבה ביצעתי את ההקפה הזו.

אני מגיע לפסגה הראשונה של ההקפה, יורד, מגיע לתחנת רענון, מעמיס נקניקים ומתחיל לטפס לפסגה השנייה. במהלך הטיפוס לפסגה השנייה אני מבין שזו העלייה האחרונה שלי במירוץ הזה ואני מנסה להתענג עליה. עוצר לצלם מדי פעם ובחלק מהנקודות נעמד ומביט בנוף, בעצים ובסינגל המלא בעלי שלכת. אני לוקח את הזמן ונהנה מהטיול השנתי הארוך הזה שמישהו החליט לקרוא לו "מירוץ". השעון הוא הדבר היחיד שרץ כאן.

אין מה להוסיף

טיול שנתי

הירידה האחרונה קשה, אבל אני מצליח לעבור מדי פעם למצב ריצה. 50 מטר פה, 100 מטר שם. לא יותר מזה. בוודאי שלא היה ק"מ שלם של ריצה כאן.

אני מגיע לנקודת הזינוק/סיום לאחר תשע וחצי שעות, 44 ק"מ וכמעט 3,000 מטר של טיפוס. שלושת המספרים האלו לא נתפסים בעיניי כשהם משולבים אחד בתוך השני. אני מסיים בחיוך ובלי שביב חרטה על ההחלטה לא להמשיך. תנאי הבוץ בשטח שינו מבחינתי את כל התמונה ואני נזכר שבכל מרוץ אולטרה אתה תמיד יותר איך ומתי תתחיל אבל אתה אף פעם לא יודע איך ומתי תסיים. אני תוהה עם עצמי ברגעים של אחרי הסיום האם הייתי ממשיך להקפה השנייה פעם נוספת אם לא היה כל כך הרבה בוץ בשטח. אני חושב שהתשובה היא חיובית, אבל כנראה שלעולם לא אדע.

שער הסיום

20 דקות לאחר שאני מסיים, חוצה את שער הסיום מנצח מקצה 86 ק"מ. פחות מ-10 שעות ו-6,000 מטר של טיפוס. תעשו את החישוב בעצמכם.

באותו הערב בבית המלון אני מתענג על ארוחה איטלקית אמיתית. גריסיני, בגט, רביולי בחמאה, קנקן יין וקרם קרמל לקינוח. אני נרדם עם הג'ינס במיטה בבית המלון ומתעורר מכאבים אינספור פעמים במהלך הלילה. למחרת בבוקר אני יורד לארוחת הבוקר במלון ופוגש שם עוד אנשים שבקושי מצליחים ללכת, להתיישב או לקום. אנחנו מחייכים אחד לשני ויודעים שאיש לא יבין זאת חוץ מאתנו.

The Fun Scale - Swissalpine 78K

זה היה מירוץ האולטרה הרשמי השני שלי, אבל זהו מירוץ שלטשתי אליו עיניים כבר לפני יותר משנה, עוד לפני שרצתי מרחקים גדולים כל-כך. 

לאחר שהתאוששתי קצת ממירוץ האולטרה הראשון שלי באוקטובר של השנה שעברה נרשמתי ל-Swissalpine יחד עם בן זוגי. אני למקצה האולטרה והוא לאחד ממקצי ההליכה. הבחירה במירוץ הייתה הגיונית – הוא נערך בשווייץ, קרוב יחסית לבית בברלין, הנופים אמורים להיות מדהימים והוא נערך בהרים גבוהים עם ירידות ועליות שמעולם לא התנסיתי בהן. ואני אוהב לנסות דברים חדשים.

ברלין, כידוע, עיר שטוחה לחלוטין. חוץ מכמה גבעות של 80 מטר, לא תמצאו פה שיפועים, דבר שהפך את האימונים למירוץ שבו יש הפרשי גבהים של 2,600 מטר למורכבים הרבה יותר. יותר ממחצית מהאימונים עברו למסילה בחדר הכושר. הליכות וריצות בשיפועים בלתי הגיוניים. למרות חוסר חיבתי למסילות ולריצה בתוך מקום סגור, למדתי לאהוב את האימונים האלו מאוד. הן הציבו בפני אתגר שלא היה לי בריצות השטוחות בברלין וסביבתה.

הרצים מביניכם יודעים שבכל מירוץ יש את הקושי שלו. חברים ומשפחה מחוץ לעולם הריצה תמיד משוכנעים שמירוץ 10 ק"מ קל יותר מריצת מרתון ומרתון קל יותר מאולטרה. אך כל רץ יודע שמירוץ 5 ק"מ יכול להיות קשה בצורה קיצונית. ועל-כן, אני תמיד מכבד את הקושי במירוץ, מתכונן אליו ונערך להתמודדות ראש-בראש.

ידעתי שיהיה קשה. קשה מאוד. יותר קשה מהאולטרה הראשון שלי, שהיה למרחק גדול יותר, אך עם הרבה פחות טיפוס. לאורך כל תקופת האימונים ידעתי שאני ניצב לפני האתגר הגופני הגדול ביותר שעמדתי בו עד עכשיו.

כשנגמר המירוץ ואנשים התחילו לשאול "איך היה?", חיפשתי מילה יותר חזקה מ"קשה". נדמה היה ש"קשה" לא יכול לתאר את מה שעברתי בכל הקילומטרים האלו. אחד החברים ששמע את הסיפור בפירוט אמר "זה נשמע קיצוני". וזו המילה שחיפשתי. קיצוני.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

המילים האלו נכתבות יותר מ-3 יממות לאחר סיום המירוץ, ולנקודה הזו יש חשיבות רבה.

בכל אחד משלושת הימים שעברו, הדרך בה אני מדבר על המירוץ השתנתה. אם הטקסט הזה היה נכתב שלשום, הדברים היו נשמעים אחרת.

זה עניין מוזר, שלא נתקלתי בו עדיין בעבר, אך החוויה העצומה הזו שעברתי בשווייץ הלכה והתעצבה בימים שלאחר המירוץ.

בימים האחרונים למדתי על קיומה של The Fun Scale, סקאלה שמחלקת את החוויות הכיפיות שלנו ל-3 סוגים אינטואיטביים:

Type I – כיף שהוא כיף תוך כדי החוויה. קוקטיילים, רכבות הרים, מסיבה. כל דבר שכיף לכם לעשות.

Type II – כיף שהוא כיף רק בדיעבד ותוך כדי הוא סבל. ידוע כסוג כיף נפוץ בסוגי ספורט מסוימים, בין השאר גם אצל רצים בהרים.

Type III – חוויה שהיא לא כיפית גם בדיעבד.

בכל המירוצים שהשתתפתי בהם עד היום אמרתי את המשפט "וואו, היה כיף" מיד לאחר הסיום. גם אם תוך כדי הריצה היו לי רגעים קשים או רגעי סבל, החוויה הכללית הייתה כיפית, ויכולתי להעיד עליה ככזאת מיד בסיום, ואפילו תוך כדי.

ה-Swissalpine היה אירוע הריצה הראשון שלי שכאשר סיימתי אותו חשבתי לעצמי שזה לא היה כיף ולא נהניתי. בבוקר שלמחרת הריצה דברים התחילו להשתנות. 24 שעות לאחר סיום הריצה, כשחשבתי עליה בדיעבד, הבנתי שהיה כיף עצום. 48 שעות לאחר מכן כבר רציתי לעשות את זה שוב.

אני מקרה קלאסי של Type II Fun.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הגענו לדאבוס קצת פחות מ-48 שעות לפני הזינוק. העיר נמצאת בגובה 1,560 מטר מעל פני הים והיא העיר הגבוהה ביותר באירופה. מעבר למרכז הכנסים המפורסם של העיר, היא ידועה גם באתרי הסקי הרבים שנמצאים סביבה. עשרות מסלולים בדרגות קושי בינוניות ומעלה. אמנם בקיץ פוקדים את העיר רוכבי אופניים לא מעטים, אך דאבוס היא עיר של חורף. כשמסתובבים ברחוב הראשי היחידי בעיר מבינים גם שדאבוס היא עיר של ספורט. כל חנות שלישית או רביעית ברחוב היא חנות אופניים/ריצה/טיפוס/סקי.

ההכרה שהמירוץ יהיה קשה הרבה יותר ממה שחשבתי הגיעה כשעלינו ברכבל לתצפית בגובה 2,800 מטר. אמנם רק 1,300 מטרים של עליה מדאבוס, חצי ממה שאני אמור לעשות במירוץ, אבל כשעמדנו על פסגת ההר והבטתי למטה על דאבוס, כמעט לא האמנתי שאני אמור לטפס את כל זה בעזרת שתי הרגליים שלי. פעמיים.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התחזית, שצפתה במשך כל השבוע ימים גשומים, התבדתה ומצאתי את עצמי ביום שבת בשעה 7:00 באצטדיון הספורט של דאבוס, יחד עם עוד כ-1,000 איש. השמש כבר זרחה, אבל השמיים היו מכוסים בעננים והטמפרטורה הייתה מושלמת, סביב 12 מעלות. בתיק הביניים שלי שאקבל בק"מ ה-42 ארזתי בגדים להחלפה, אוכל נוסף ומעיל רוח. המארגנים כתבו שיש להיערך לכל תרחיש מזג אויר אפשרי, כי לעולם אי אפשר לדעת במה תיתקל בפסגות בגובה 2,800 מטרים.

יצאנו לדרך. למרות שידעתי שזהו אחד המירוצים המאורגנים והמפנקים ביותר שיש ושב-21 תחנות הרענון שלו יש כל דבר שאני רק יכול לחלום עליו, ארזתי בתיק שלי ליטר וחצי מים ואוכל. בנוסף היו עלי מצלמה קטנה במיקום זמין, טלפון ארוז למקרה חירום, משקפי שמש וכובע.

קו הזינוק

פרופיל המירוץ אכזרי במיוחד ודאגתי ללמוד אותו בעל-פה מבעוד מועד. אפשר לחלק אותו ל-4 חלקים עיקריים:

- 40 ק"מ ראשונים עד לעיר Bergun הם קלילים ביותר, באופן יחסי. בעיקר מישור וירידה מתונה.

  בק"מ 33 כ-5 ק"מ של עליה תלולה.

- 12 ק"מ של עליה קשה מאוד עד לפסגה הראשונה.

   בתוך העליה קטע של 2 ק"מ בשיפוע כמעט בלתי-הגיוני.

- 6 ק"מ של ירידה קצרה שמיד לאחריה טיפוס נוסף עד לפסגה השנייה.

- 18 ק"מ של ירידה לנקודת ההתחלה.

אז כמו שהפרופיל הבטיח – אכן קיבלתי 40 ק"מ קלים יחסית. מזג האויר היה ממש בהזמנה, וגם כשהשמש יצאה בשעה 10:00, היא היתה מלווה בטמפ' של 16-18 מעלות. הנוף היה מדהים וכל התחושה, כמו בתחילת כל מירוץ, הייתה של "אני הולך לתת בראש".

בכל כפר שהגענו אליו, קטן כגדול, עמדו אנשים על המסלול ועודדו. כולם הרעישו בפעמוני מתכת ענקיים שבימים רגילים קשורים לצווארן של הפרות בשדות. ילדי כל הכפרים עמדו בצדדים עם ידיים מושטות ל"כיף". אנשים שראו את השם שלי מרחוק על מספר החזה וצעקו "Go Sagi!". בכל כפר שעברנו נדהמתי משיתוף הפעולה של המקומיים.

בעלייה התלולה שהגענו אליה בק"מ 33 עברתי ל-Power Walking. חודשים ארוכים של אימון הליכה שבועי בשיפוע של 11% ובמהירות 6.7 קמ"ש הוכיחו את עצמם. אני לא אגיד שהיה לי קל, אבל לא היה קשה. הלכתי בעליה בקצב בו הייתי רגיל ללכת באימוני העליות שלי, וזה מהר.

דבר מדהים קרה. ראיתי שאני עוקף את כולם. עשרות אנשים. לא הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד, אלא הולך בצורה הכי טובה שאני יכול בתנאי השטח האלו. הגעתי לסיום העלייה בתחושת אופוריה. הרגשתי שאני על גג העולם ושכחתי לכמה רגעים ממה שכנראה יגיע בקרוב.

התחלנו לרדת מההר שטיפסנו עליו לכיוון Bergun. העיר הייתה בעמק מתחתינו, וכבר ממרחק של כמה ק"מ אפשר היה לשמוע את הכרוז קורא בשמות הרצים שעוברים את שטיח המדידה. הקול שלו הדהד בין ההרים בעמק.

בכניסה לעיר קיבלנו את התיקים שלנו – סדר מופתי שלא ראיתי מעולם. בחורה אחת ראתה את המספר שלי מרחוק וצעקה את המספר לבחורה אחרת שעמדה בשורה המתאימה של התיקים. כשהגעתי, הבחורה השנייה כבר עמדה עם התיק שלי ביד, מחכה שאקח אותו. מדהים.

עצרתי, פתחתי את התיק. הסתכלתי על הבגדים והחלטתי שאני לא מחליף אותם. התלבטתי מספר שניות האם לקחת את מעיל הרוח איתי. בחוץ שמש מדהימה, מזג אויר מטריף ואין זכר למשהו אחר שעומד להגיע. ידעתי שזה יכול להשתנות בשניות, אבל החלטתי שאני לא לוקח איתי את המעיל. תדלקתי את תיק הגב שלי בעוד אוכל והחזרתי את התיק הגדול לנקודת האיסוף.

עוד כמה מאות מטרים בעיר, עם הנוף הרגיל של האנשים שמעודדים, ואני עובר על שטיח המדידה. כמה שניות לאחר מכן אני שומע את הכרוז קורא בשם שלי. אנשים מסביב מוחאים כפיים. אני בעננים.

ממשיך קצת לרוץ ויוצא מהעיר. העליה מתחילה. 1.5 ק"מ על דרך סלולה וחוזרים לשטח. עוברים להליכה. כולם בהליכה. בנקודה הזו אני חושב לעצמי "הפעם הבאה שתרוץ תהיה לפחות בעוד שעתיים".

ממשיכים לעלות. עוד ועוד. כולם הולכים. אני עדיין עוקף אנשים, אבל פחות. ההליכה נהיית קצת יותר איטית. תחנות הרענון הופכות צמודות יותר. הן כבר לא כל 4-5 ק"מ אלא כל 2-3 ק"מ. הקילומטרים הופכים להיות איטיים. 12 דקות. 15 דקות.

מגיעים לתחנת הרענון בק"מ 48. בדיעבד, אני יודע שהתחנה הזו סימנה מעבר פאזה לחלק אחר לחלוטין של המירוץ. העלייה שהגיעה לאחר התחנה הזו הפתיעה אותי בלשון המעטה. הייתי מוכן על הנייר למה שמגיע, ידעתי את כל הנתונים המספריים. אבל רק על הנייר. ידעתי שיש שיפוע של 20%, אבל לא באמת ידעתי איך שיפוע של 20% נראה בשטח (רמז: הוא לא נראה כמו על מסילה). זה היה הזמן לגלות.

תחנת רענון

השיפוע כל כך תלול, שלא הצלחתי אפילו לפתוח צעד. בכל צעד שעשיתי הנחתי את העקב של הרגל הקדמית כמעט צמוד לבוהן של הרגל האחורית. צעדים קטנטנים. בכל צעד כזה, מטפסים עוד כמה סנטימטרים למעלה. ואם זה לא מספיק, כל השביל מלא בשורשי עצים ואבנים. אתה מסתכל למעלה ורואה הר שלא נגמר ורואה שהשיפוע נהיה גרוע יותר.

עם הצעד הראשון של העלייה הזו, כאב חד ואכזרי מפלח את רגל שמאל שלי, מתחת לברך. הוא המשיך בכל דריכה על הרגל, כאילו השיפוע לא מספיק אכזרי. אחרי כ-200 מטרים כאלו קרה משהו שלא קרה לי מעולם. עצרתי באמצע המסלול. נעמדתי, לקחתי אוויר, הסתכלתי על הנוף המדהים מסביב והבנתי שברגעים האלו, אני ממש לא נהנה. ידעתי שהשיפוע הזה נמשך כ-2 ק"מ ושרק התחלתי. הרגל נחתכת מכאבים בכל צעד ואני רק בהתחלה. אבל גם ידעתי שאם אצטרך לסיים בזחילה, אעשה זאת.

המשכתי לעלות וגם לעצור בכל כ-200-300 מטרים. הכאב היה חזק מדי והשיפוע תלול מדי. ראיתי שאני כנראה בחברה טובה, כי מדי פעם עקפתי אנשים אחרים שעצרו. כמעט 40 דקות לקח לי לעבור את 2 הק"מ האלו. אלו יירשמו בוודאי כ-2 הק"מ האיטיים ביותר שעשיתי בימי חיי, בלי קשר לריצה.

הגעתי לתחנת הרענון מותש. הרגל הפסיקה לכאוב לחלוטין אבל הגוף היה גמור. אכלתי ושתיתי כמה שיכולתי. נעמדתי והסתכלתי על ההרים מסביב ולרגע הכל נשכח. השמיים הכחולים וההרים הירוקים סחררו אותי. לא האמנתי שאני עומד בנקודה שבה אני נמצא. ידעתי שהעלייה שלפני עוד קשה ואכזרית, אבל הרגשתי שאני יכול לעשות את זה. יצאתי שוב לדרך.

 2 הק"מ הבאים הובילו אותי לפסגה הראשונה של המסלול בגובה 2,600 מטר ובמרחק 52 ק"מ מההתחלה. הק"מ האלו היו לא פחות קשים מכל מה שעברנו עד עכשיו, אבל פתאום הנוף התחיל לשחק תפקיד עצום במערכה הזו. הרים מושלגים התחילו להציץ מכל מקום, נחלים בלי סוף, הטבע בשיא תפארתו. דמיינתי איך מישהו מצלם אותנו מלמעלה ואנחנו נראים כמו שורה של אנשים באמצע הרים אינסופיים. ואז המצלמה עולה עוד ואנחנו הופכים לנקודות קטנות עד שמהר מאוד לא רואים אותנו, אלא רק מאות ק"מ של הרים מושלגים וירוקים. אנחנו כלום בתוך הדבר העצום הזה.

עוד כאב הגיע, הפעם ברגל השנייה ובמקום אחר. חבר טוב פעם כתב לי שבאולטרה לא צריך לדאוג אם כואב לך, אלא רק אם כואב לך כל הזמן באותו המקום. הכאב עבר למקום אחר, אז הייתי רגוע. למדתי לקבל את הכאבים, להרגיש אותם ולרוץ בתוכם, עד שהם נעלמים.

אחרי מסאג' ברגל בתחנת הרענון בפסגה יצאתי לחלק השלישי של המירוץ. ירידה קלה ועוד טיפוס. זו לא הייתה ירידה שהכרתי בשום מקום בעבר. כמעט ואי אפשר היה לרוץ אותה. כל השבילים בגבהים האלו מוגדרים כ-Alpine Trail, מעין סינגלים על ההר, מרוצפים באבנים, סלעים וזרמי מים שחוצים אותם. צריך הרבה ריכוז כדי לרוץ בירידה כזו, וריכוז זה הדבר האחרון שיש לך אחרי 7-8 שעות על הרגליים. בחצי הליכה וחצי ריצה אני מסיים את הירידה הקטנה הזו (ירידה של 200 מטר על-פני 2 ק"מ, שיפוע 10%) בשלום וללא נפילות או מעידות.

מתחילים לטפס שוב לכיוון הפסגה השנייה והנקודה הגבוהה ביותר במסלול. אני יודע שיש לפנינו טיפוס של כ-300 מטר על פני 4 ק"מ. העלייה מתונה למדי, באופן מפתיע, ולאחר 2 ק"מ אני מגיע לתחנת הרענון הבאה. מסתכל בשעון ורואה שעלינו רק 80 מטר. מה שאומר שנשארו לנו יותר מ-200 מטר של טיפוס על פני 2 הק"מ הבאים.

אני שותה, אוכל ומנסה להתאושש קצת ובמקביל מדבר עם אחת המתנדבות שחותכת חטיפי גרנולה. אני שואל אותה מה המרחק לתחנה הבאה, שנמצאת בנקודה הגבוהה ביותר. היא מצביעה על פסגה באופק, שנראית כל כך גבוהה, שלרגע אני בטוח שהיא טועה. היא אומרת שהמרחק לשם הוא 2 ק"מ ומוסיפה "אני מצטערת". כל הרצים והמתנדבים מסביב צוחקים ואני אומר לה "את לא צריכה להצטער, בשביל זה אנחנו כאן". ואז היא אומרת את הדבר הכי טריוויאלי שיכול להגיד אדם שלא רץ: "באתם בשביל לעשות כיף, וזה לא נראה כיף". כנראה שהיא לא שמעה על Type II Fun.

אני ממשיך הלאה. עוד ק"מ אחד של עלייה ממש מתונה, כמעט מישור. אנחנו עוקפים אגם ענק שיושב לו בין ההרים ונוצר מהפשרה של שלגים. אלו הנופים היפים ביותר שראיתי בימי חיי. וכך אני מגיע לטיפוס האחרון. תחילת הסוף של העליה. אני נעמד למטה ורואה את הטיפוס. שורה של אנשים מטפסים 200 מטר לגובה על פני ק"מ אחד בודד. אני נעצר למטה, מסתכל על העלייה ועל התחנה שבסופה, חושב על 9 השעות שעברתי ואומר לעצמי "איך עושים את זה?"

הייתי צריך דרך פסיכולוגית שתעביר אותי את העלייה האחרונה הזו. הרבה אנשים משתמשים בשיטת ה"מקטעים" - אני ארוץ רק עד לאבן הזו, רק עד לצמח הזה. זה לא עובד אצלי. הסתכלתי על העלייה והדבר היחיד שעבר לי בראש הוא שאני צריך להגיע עד למעלה, ואני יודע שזה לא רק "עד לאבן הזאת". ואז ברגע אחד החלטתי שאני לא מסתכל יותר למעלה. הנמכתי את כובע המצחיה שלי הכי נמוך שיכולתי והורדתי את המבט לאדמה. הבטחתי לעצמי שעד שאני מגיע למעלה, אני לא מרים את הראש.

וכך היה. טיפסתי בכל פעם קצת. רואה רק את המטר הקרוב. מדי פעם מרים קצת את הראש ומציץ על המטרים הבאים, אבל לעולם לא יותר מזה. במהלך העלייה עצרתי מספר פעמים והסתובבתי כדי להסתכל על הנוף ועל האגם שעקפנו רק כמה ק"מ קודם. הוא נראה כל כך קטן ורחוק פתאום. אני ממשיך לעלות ושומע רצים אחרים מסננים קללות בין השיניים. גם אני קיללתי כמה פעמים בקול רם. אי אפשר להימנע מזה.

אחרי עוד 20 דקות של טיפוס איטי מגיעים לפסגה ולתחנת הרענון בגובה 2,740 מטר. עוד לפני התחנה עומד מתנדב ובודק לשלומו של כל אחד שמגיע. מחליף איתך משפט וחצי כדי לוודא שאתה קוהרנטי ומגיב.

שורה של כסאות הייתה מוכנה בתחנה הזו לכל מי שלא יכול לעמוד על הרגלים. אנשים השתמשו בהם. חלק אפילו נשכבו על האדמה. סיר ענק עם ריזוטו חיכה לכל מי שהגיע. הריזוטו הזה הרגיש כמו מים במדבר אחרי ימים ללא שתייה. חזרה לחיים. רבע שעה עמדתי בתחנה הזו, על הקצה של ההר, מביט בנוף. הרים אינסוף, קרובים ורחוקים, מושלגים כמעט כולם, אגמים בעמק שמתחתי, כמעט נוגע בעננים. הרגשתי לרגע כמו אלוהים. עומד במקום שאין אליו גישה עם כלי רכב, נקודה שבה עמדו רק כמה עשרות אלפי בני אדם לפני. כמה אנשים מגיעים לנקודת התצפית המדהימה הזו? אני אחד מהם. טיפסתי 2,500 מטרים על פני 60 ק"מ כדי להגיע לפה. תחושה של התעלות מהולה בקושי אינסופי.

ידעתי שנכנסים לחלק האחרון של המסלול, שאמור להיות קצת יותר קל, באופן יחסי. 18 ק"מ של ירידה. כמה שאני טעיתי.

מתחנת הרענון טיפסנו עוד כמה מטרים בודדים לפסגה עצמה ובצעד אחד עברנו לצד השני של ההר. ואז, כאילו מישהו לחץ על איזשהו מתג נסתר, מזג האוויר השתנה. נכנסנו לתוך ענן. הטמפ' צנחה בבת אחת מ-14 מעלות לאיזור 4-5 מעלות. התחילה רוח. לא האמנתי שזה קורה. 30 שניות לפני זה, בצד השני של ההר הייתה שמש ושמיים כחולים. הסתכלתי אחורה, ועוד יכולתי לראות את השמיים הכחולים שנמצאים מעל צלע ההר בצד השני. אבל כאן הסיפור שונה לגמרי.

כולם עצרו והוציאו את המעילים שלהם מהתיקים. ורק אני נשארתי ללא מעיל, בחולצה קצרה וספוגה מזיעה, באפיסת כוחות מוחלטת אחרי עליות שלא נגמרות. זכרתי את המשפט החשוב בכל אולטרה - שכל צעד שאני עושה מקרב אותי לקו הסיום והמשכתי לצעוד בתוך הענן.

חוץ ממזג האוויר גם תוואי האדמה השתנה. כמה רגעים לפני היינו על צלע הר ירוקה וצומחת, ועכשיו יש מסביבנו רק סלעים ואבנים. ללא חיים, ללא צמחים. אבנים וסלעים בכל מקום שמסתכלים אליו. מעולם לא ראיתי דבר כזה.

שבעת הק"מ הבאים היו קשים מאוד. ירדנו בהם 900 מטרים וכמעט ולא רצתי בירידה הזו. הרגשתי ששרירי התאומים שלי ממש רגעים מתפיסה רצינית או קריעה של איזו רצועה. הייתי צריך לעצור מספר פעמים ולעשות לעצמי מסאג'. בכל פעם שהגברתי את קצב ההליכה קצת, השרירים כמעט ונתפסו. מזג האוויר לא השתפר. הרוח התחזקה ולקח שעה עד שיצאנו מהענן הזה ומתוואי הדרך הסלעי. זה היה בק"מ 68 ובגובה 1,800 מטר, כשסיימנו עם ההרים והגענו לדרך שטח "רגילה".

20 הק"מ הבאים היו קשים מאוד. הגוף כבר כמעט לא יכול היה יותר. כל כך רציתי לשבת, לשכב, לישון. ראיתי את השלט "עוד 20 ק"מ" ולא ידעתי איך אני עובר אותם. עברתי לריצה, דבר לא פשוט בכלל אחרי שעות ארוכות של הליכה.

אחרי 10 ק"מ התחיל מבול אימתני שלא הפסיק במשך דקות ארוכות. כל עלייה הכי קטנה שהייתה במהלך הירידה לדאבוס נראתה כמו אתגר עצום. במישורים עברתי להליכה מהירה, בירידות נתתי לגוף להתגלגל בריצה.

3 ק"מ לפני הסיום כבר ראיתי את דאבוס מלמעלה. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לראות את דאבוס. רציתי לסיים עם זה. בעיר עצמה אנשים עומדים ברחוב הראשי ומוחאים לך כפיים, ממש לפני הכניסה לאצטדיון.

כשנכנסתי לאצטדיון והתחלתי לרוץ על המסלול האדום הצלחתי להגביר את הקצב מ-7 דקות לק"מ ל-4.5 דקות לק"מ. במאה המטרים האחרונים אפשר לראות אותי מחייך חיוך ענק ורץ מהר כאילו זה הדבר הכי קליל שעשיתי בחיים. תמונות משקרות. רק רציתי לסיים.

עברתי את קו הסיום לאחר 12 שעות על הרגליים והתיישבתי מיד. לא רציתי שחרור, מתיחות, הליכה איטית. לשבת. ישבתי ככה דקות ארוכות, רטוב ורועד מקור עד שבן הזוג שלי, שחיכה לי על קו הסיום, הביא לי את התיק שלי והחלפתי בגדים שם על הספסל. לא יכולתי לקום דקות ארוכות.

ואז, באותם רגעים, כשחשבתי על כל מה שעברתי בהרים האלו, על פני כמעט 80 ק"מ, לא אמרתי לעצמי "היה כיף", אלא "אני לא רוצה לעשות דבר כזה יותר לעולם".

אבל מאז עברו כבר שלושה ימים. אני כבר מחכה לפעם הבאה.

Type II Fun כבר אמרנו?

אחרי כל כך הרבה טקסט, למי שיש כוח גם לראות סרטון הממחיש את כל מה שתיארתי כאן, מוזמן להיכנס לכאן.