אני עומד בראש ההר השלישי מאז תחילת המירוץ. השעון מראה רק 17
ק"מ, אבל אני כבר שלוש שעות וחצי על הרגליים. היחס הזה – 3.5 שעות ו-17
ק"מ לא נשמע הגיוני. אני עומד בראש ההר ומביט לאופק. לרגע אני מצליח לדמיין
את הרי השפלה שרצתי בהם כל כך הרבה ומוצא דמיון בין צפון טוסקנה שפרוסה לרגליי
ויער קדושים. כשאני מחזיר את המבט לאופק הקרוב אני נזכר שאני כבר לא בשפלה.
הירידה שנמתחת מתחתי נראית אכזרית במיוחד. כזו שלא התכוננתי אליה. שמש
חמימה של 6 מעלות זורחת בשמים ואין אפילו ענן אחד, שינוי מרענן מברלין הקודרת. אבל
השמש שקרנית והאדמה מסגירה את מזג האוויר שהיה כאן בשבוע האחרון. גשמים רבים הפכו
את המסלול לסינגל בוצי אחד ארוך.
השיפוע של הירידה הזו שמתחתי תלול במיוחד ואת סוף הירידה אני לא רואה. השיפוע תלול הרבה יותר משל הירידה הקודמת, ואני נזכר שכבר בירידה הקודמת חשבתי
שיותר תלול מזה כבר לא יכול להיות.
אני עומד ובוחן את השטח. מנסה להבין איך אני מגיע מהנקודה בה אני נמצא
לנקודה הנמוכה ביותר שאני רואה ומבין שגם אחריה הירידה ממשיכה. אני רואה הרבה מאוד
בוץ, מעט מאוד סלעים להיעזר בהם ומבין שאני הולך למצוא את עצמי מרוח על האדמה
לפחות מספר פעמים בירידה הזו.
מדי פעם בדרך למטה אני נעצר ומבין שהצעד הבא שלי, ללא תלות במקום בו אניח
את הרגל, יסתיים בכך שאמצא את עצמי שוכב בבוץ. ואני לא טועה.
מדי פעם חולפים על פני רצים. מדלגים להם בקלילות בבוץ החלקלק מסלע
לסלע. חלקם מועדים מדי פעם, אבל לא נופלים. ורק אני, בצעדי צב יורד עוד מטר ועוד אחד.
בברלין השטוחה אפשר להתאמן על עליות בחדר הכושר, ואני הפכתי בחצי השנה
האחרונה לאלוף העליות. אבל אם אין לך ירידות אמתיות להתאמן בהן, אתה בבעיה
רצינית.
אני מגיע לסוף הירידה האימתנית הזו שארכה כ-3 ק"מ במהלכם ירדנו
כ-500 מטר. שלושת הקילומטרים האלו לקחו לי שעה שלמה. בנקודה הזו אני מבין שאת
המירוץ הזה, כנראה, לא אסיים כפי המתוכנן. הגוף עדיין פועל בצורה תקינה, השרירים
בסדר וגם הראש צלול. וזו אותה הצלילות שגורמת להבין שמה שאני עובר עכשיו הוא פשוט
סבל.
****************
אני יוצא מהמלון שלי בשעה חמש בבוקר ומגיע קצת אחרי חמש וחצי, 25 דקות לפני הזינוק. הטמפרטורה בחוץ היא מינוס שלוש מעלות ונדמה שכולם מגיעים ברגע האחרון כדי להעביר כמה שפחות זמן בעמידה בקור המקפיא.
נקודת הזינוק היא בסך הכל אתר קמפינג הנמצא בלב ההרים. הישוב
ה"גדול" הכי קרוב אליו נמצא כ-35 דקות נסיעה וגרים בו 5,000 תושבים.
כ-300 אנשים מ-22 מדינות שונות עטופים מכף רגל ועד ראש, עם פנסים על
המצח ומקלות הליכה ביד. רובם רצים או הולכים במעגלים כדי לשמור על חוף הגוף וחלקם
הקטן נדחס באוהל פלסטיק גדול ששימש ערב קודם לכן לתדריך לפני מירוץ והוא הדבר
היחיד שיכול להגן עליהם מפני הקור העז.
השמש תזרח רק בעוד יותר משעה ובנקודת הזינוק התאורה היחידה היא של
פרוג'קטור המופעל על-ידי גנרטור ו-300 פנסי הראש של המשתתפים.
אני יודע שהמסלול
נפתח בעלייה של כ-400 מטר לגובה על פני 2.5 ק"מ בלבד. זה אומר שיפוע חד. החד
ביותר שטיפסתי בשטח. אני מסתכל מסביב ורואה רק צלליות של הרים. השמיים עוד שחורים
וברגעים האלו אין זכר לזריחה שתפציע כשאהיה על הפסגה הראשונה.
300 המשתתפים מוזנקים יחד ל-3 מקצים - 44 ק"מ (3,000 מטר טיפוס), 60 ק"מ (4,000 מטר טיפוס) ו-86
ק"מ (6,000 מטר טיפוס).
כל מקצה בנוי מהקפות המתחילות ומסתיימות בנקודת הזינוק.
מקצה ה-60 בו אני רשום מבצע את הקפה א' (14 ק"מ), הקפה ב' (16
ק"מ) ואז חוזר על שתיהן שוב. כל הקפה בנויה משני הרים. מטפסים, יורדים,
מטפסים יורדים.
מקצה ה-44 לא חוזר על הקפה ב' בפעם השנייה ומקצה ה-86 רץ כמו מקצה
ה-60 בתוספת הקפה מיוחד של 26 ק"מ.
כאן אין קו זינוק, אלא "רחבת זינוק". 300 המשתתפים עומדים
ברחבה וכולם יודעים שכמה מטרים קדימה או אחורה לא ישנו לאף אחד. שטיח המדידה היחיד
נמצא בקו הסיום וזמנים אישיים אין כאן, אלא רק זמנים מרגע ההזנקה. עבור הרוב המוחלט כאן התוצאות לא
נמדדות בדקות, והדבר החשוב הוא שסיימת.
 |
| זינוק |
בשעה 6:00 בדיוק זיקוקים נורים לשמיים מפסגת ההר אליו נגיע בעוד 3
ק"מ וכך המסע שלי מתחיל.
המסלול נפתח מהצעד הראשון בעלייה חדה כל כך, שצופה בלתי מיומן מהצד
היה קורא לזה "צעדה" ולא "מירוץ". אנחנו צועדים בעלייה. ב-45
הדקות הראשונות של המירוץ, שהם כ-3 ק"מ בלבד, לא רצתי אפילו צעד אחד.
התחלתי את המירוץ בין אחרוני האנשים ברחבת הזינוק, ולכן זכיתי כעבור
כעשר דקות להיות עד למחזה מרהיב. בחוץ אמנם היה חשוך לחלוטין, אך שורת פנסים בצורה
של זיגזג המתחיל באופק ומסתיים אי שם באמצע השמיים סימנה את ההר, כמו פס התאורה
שאמור להאיר את הדרך ליציאת החירום של המטוס במקרה של תקלה. לרגע אחד הסתכלתי על
הפנס הגבוה ביותר בראש הנחש הזה וחשבתי לעצמי "עד לשם אני צריך להגיע?".
התשובה היא, כמובן, לא. צריך להגיע הרבה יותר גבוה.
 |
| נחש פנסים, אבל מלמעלה |
ההקפה הראשונה באורך של 14 ק"מ עוברת עלי בהמון הנאה. העליות קשות מאוד ומלאות בבוץ וסלעים והירידות חדות מאוד ודורשות אקרובטיקה לא קטנה, אך לפחות לא כל כך בוציות. אני נהנה גם מהן וגם מהן.
הזריחה תופסת אותי בירידה הראשונה. השמיים בהירים לחלוטין ואני רואה
את החלק הצפוני והפחות מוכר של טוסקנה מתעורר לבוקר חדש. מרבדי עלי השלכת והדשא
שאנו עוברים בדרך לבנים כולם מקרח והם אלו שמזכירים לי שהטמפרטורה עדיין מתחת ל-0.
בפעם הבאה שאעבור כאן הדשא כבר יהיה ירוק והעלים חומים.
 |
| מרבדי קרח |
שני ההרים שמרכיבים את הלופ הראשון עברו יחסית מהר ובהרבה כיף. 14
ק"מ שלקחו שעתיים ו-40 דקות. אני חושב לעצמי שאם גם הלופ השני נראה כך, זה
יכול להיות הרבה יותר כיף ממה שחשבתי.
תחנות הרענון (באמצע כל הקפה ובנקודת הזינוק/סיום של כל הקפה) עמוסות
כל טוב כמו שרק במירוץ איטלקי יודעים להציע. נקניקים שמנים משלל סוגים, פרוסות בגט
עם שמן זית, פירות, שוקולד, עוגות, עוגיות, משקאות חמים וקרים והמון מתנדבים שלא
יודעים מילה באנגלית.
אני מעמיס כמה שאפשר מכל הטוב הזה בסוף ההקפה הראשונה, ולרגע חושב
אולי כדאי לפרוש כבר עכשיו ולהתענג על כל הנקניקים האלו.
 |
| הקפה ראשונה |
ההקפה השנייה של 16 ק"מ נפתחת בעלייה קשה במיוחד. את השיפוע
האימתני הזה אני כבר מכיר, אבל הפעם הבוץ מתחיל לשחק תפקיד חשוב בעלילה. בהקפה
הראשונה העליות היו מרוצפות בסלעים, וכך למרות הבוץ החלקלק, יכולתי למצוא סלע בכל
צעד שיבלום אותי מלהחליק אחורה.
עכשיו נעלמו הסלעים. סינגל של אדמה בוצית בשיפוע אימנתי. אני פותח
צעד, מניח את הרגיל קדימה וכשאני מרים את הרגל האחורית כדי להתקדם, הרגל הקדמית
מחליקה לאחור. כך אני מוצא את עצמי במספר נקודות לא מצליח לטפס. צועד במקום כמו
בסרטים המצוירים ומחפש משהו להניח עליו את הרגל כדי שלא תחליק.
באחד הקטעים האלו מגיע מאחור בחור עם מקלות הליכה, רואה אותי ובלי
להוציא מילה מגיש לי מקל אחד שלו. אנחנו מטפסים יחד כמה מאות מטרים, עד שהתוואי
נהיה סלעי יותר ופשוט יותר לטיפוס. אני מחזיר לו את המקל ואומר לו את המילה היחידה
שאני יודע באיטלקית - תודה. המפגש האקראי הזה מחמם לי את הלב.
 |
| הקפה ראשונה |
העלייה מסתיימת ואני עומד בראש ההר השלישי מאז תחילת המירוץ. השעון מראה רק 17 ק"מ, אבל אני כבר שלוש שעות וחצי על הרגליים. היחס הזה – 3.5 שעות ו-17 ק"מ לא נשמע הגיוני. הירידה שנמתחת מתחתי נראית אכזרית במיוחד. אני מבין שההקפה הראשונה הייתה משחק ילדים. הירידה
הזו, שאני לא רואה את הסוף שלה, היא מדרון תלול ובוצי ונדמה לי שהצעד הראשון שאעשה,
ישלח אותי בהתגלגלות עד לנקודה הנמוכה ביותר במסלול.
בסוף הירידה הזו, כשכולי מלא בבוץ, אני מגיע למעבר מים. בעוד ששאר
הרצים מנסים לאתגר את שיווי המשקל שלהם על גזע עץ דק שנמצא מעל המים, אני חוצה את
הנחל בהליכה ונותן למים הקפואים לנקות אותי. זו גם הפעם הראשונה שאני מחייך בהקפה
הזו. הצלם שעמד שם הצליח לתפוס את זה, וצופה מהצד עוד עלול לטעות ולחשוב שאני
נהנה.
 |
| לא להאמין לחיוך |
אני מטפס לפסגה השנייה של ההקפה והרביעית של המירוץ כולו ומתחיל בירידה
לכיוון נקודת הסיום של ההקפה. הירידה הזו היא הגרועה מכולן. את מספר בריכות הבוץ
שהייתי צריך לעבור דרכן, עם בוץ שמגיע עד מעל לגרב, אי אפשר לספור על יד אחת ואת
מספר הפעמים שהחלקתי ונמרחתי כולי בבוץ, אי אפשר לספור על שתיים. "סבל" היא המילה המתארת בצורה
הטובה ביותר את ההקפה הזו.
אני מגיע לנקודת הזינוק 6 שעות בדיוק ו-30 ק"מ לאחר תחילת
המירוץ. ההקפה השנייה לקחה כ-3 שעות ו-20 דקות ולא הייתה בה אפילו שנייה אחת של
ריצה. אפילו לא מטר.
בשלב הזה כבר היה לי ברור שאת ההקפה השנייה אני לא עושה שוב. לכמה
רגעים עוברת לי בראש המחשבה שאולי אני קצת מוותר לעצמי ויתכן וההקפה השנייה לא
הייתה כל כך נוראית. אולי היא הייתה קשה כמו הראשונה וזה הגוף שלי שכבר משדר
עייפות? בכל זאת טיפסתי כבר 2,000 מטר ברגל. אבל העובדה שלא ניתן להתווכח איתה היא
שכמעט בכל שלוש השעות ו-20 הדקות של ההקפה השנייה סבלתי. ולא הגעתי עד לכאן בשביל
לסבול. וחוץ מזה, איזו עוד דרך יש לדעת אם אני טועה חוץ מלצאת להקפה הראשונה שוב?
אני מתחיל את העלייה האימתנית ונזכר בנחש הפנסים שראיתי מטפס על פני
ההר רק 6 שעות קודם לכן. עכשיו, ב-12:00 בצהריים, אני יכול לראות את ההר וכמעט
לנחש היכן בדיוק הפנסים עברו שם בין העצים.
העלייה נדמית כתלולה יותר מהפעם הראשונה שטיפסתי אותה. אבל אלו רק
השרירים שלי שמנסים לעבוד על הראש שלי. אני לא נותן להם. למרות שהפעם הראשונה
שטיפסתי את העלייה הייתה בחושך מוחלט, נדמה שאני זוכר חלק גדול מהסלעים, הסיבובים
והעצים שנקרים בדרכי. מה שלא זכרתי הוא שהיה כל כך הרבה בוץ. נדמה שאפילו יותר ממה
שיש בהקפה השנייה. איפה היה כל הבוץ הזה לפני שש שעות? אני לא זוכר שהוא היה כאן.
 |
| תחילת הקפה א' בפעם השנייה |
למרות הבוץ, השרירים הכואבים שעומדים להיתפס בכל רגע והשמש שמתחילה
להיעלם ומפנה את מקומה לקור של אחה"צ, אני נהנה כמו שנהניתי בפעם הראשונה שבה
ביצעתי את ההקפה הזו.
אני מגיע לפסגה הראשונה של ההקפה, יורד, מגיע לתחנת רענון, מעמיס
נקניקים ומתחיל לטפס לפסגה השנייה. במהלך הטיפוס לפסגה השנייה אני מבין שזו העלייה
האחרונה שלי במירוץ הזה ואני מנסה להתענג עליה. עוצר לצלם מדי פעם ובחלק מהנקודות
נעמד ומביט בנוף, בעצים ובסינגל המלא בעלי שלכת. אני לוקח את הזמן ונהנה מהטיול
השנתי הארוך הזה שמישהו החליט לקרוא לו "מירוץ". השעון הוא הדבר היחיד
שרץ כאן.
 |
| אין מה להוסיף |
 |
| טיול שנתי |
הירידה האחרונה קשה, אבל אני מצליח לעבור מדי פעם למצב ריצה. 50 מטר
פה, 100 מטר שם. לא יותר מזה. בוודאי שלא היה ק"מ שלם של ריצה כאן.
אני מגיע לנקודת הזינוק/סיום לאחר תשע וחצי שעות, 44 ק"מ וכמעט
3,000 מטר של טיפוס. שלושת המספרים האלו לא נתפסים בעיניי כשהם משולבים אחד בתוך
השני. אני מסיים בחיוך ובלי שביב חרטה על ההחלטה לא להמשיך. תנאי הבוץ בשטח שינו
מבחינתי את כל התמונה ואני נזכר שבכל מרוץ אולטרה אתה תמיד יותר איך ומתי תתחיל
אבל אתה אף פעם לא יודע איך ומתי תסיים. אני תוהה עם עצמי ברגעים של אחרי הסיום
האם הייתי ממשיך להקפה השנייה פעם נוספת אם לא היה כל כך הרבה בוץ בשטח. אני חושב שהתשובה
היא חיובית, אבל כנראה שלעולם לא אדע.
 |
| שער הסיום |
20 דקות לאחר שאני מסיים, חוצה את שער הסיום מנצח מקצה 86 ק"מ.
פחות מ-10 שעות ו-6,000 מטר של טיפוס. תעשו את החישוב בעצמכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה