Scenic Trail
עולם הריצות הארוכות מהווה עבורי חיפוש בלתי נגמר אחרי האיזון השברירי
שבין הנאה לבין קצה גבול היכולת שלי. יש שיאמרו שמציאת קצה גבול היכולת והמתיחה
הבלתי פוסקת שלו היא ההנאה עצמה, אך כשאני אומר "הנאה", אני מסתכל על
החוויה הכוללת של מירוץ.
ההליכה על הגבול הדק כל כך שבין הנאה לסבל והחיכוך הבלתי פוסק בקצה המסוגלות
הגופנית החמקמק הם הסיבה שבגללה אני מוצא את עצמי בכל פעם מחדש עומד על קו הזינוק.
העניינים מתחילים להסתבך כאשר אנו מבינים ששני הדברים האלו - הגבול בין
ההנאה והסבל וקצה גבול היכולת, משתנים ללא הרף.
את היכולת הגופנית אנחנו משנים ומשפרים באופן אקטיבי בחודשים של הכנות
סיזיפיות ואימונים מפרכים. אנחנו דוחפים את הקצה עוד ועוד למעלה, מרחיקים אותו כמה
שאפשר. גבול ההנאה, לעומת זאת, הוא דבר חמקמק מאין כמוהו. מה שאהבנו אתמול, לאו
דווקא נאהב מחר.
האיזון בין שני הדברים הללו, אם כך, משתנה בלי הרף. והחיפוש אחריו
באימונים, במירוצים ובתקופות התאוששות הוא מרתק בפני עצמו.
איך מצאתי את עצמי בלוגאנו?
הדרך ללוגאנו כללה את מירוץ השטח הראשון שלי לפני כשנתיים, 100 ק"מ בישראל, בלי הרבה עליות (באופן יחסי, כן?). הוא הסתיים בצורה טובה ועם חיוך גדול.
הבחירה הטבעית הבאה הייתה במירוץ הררי יותר בשווייץ כדי לבדוק אם אני מסוגל לזה. הפעם
"רק" 80 ק"מ, אבל כ-2,200 מ' של טיפוס. במירוץ הזה נחשפתי להרים של אירופה ולעליות האכזריות שהם יודעים לייצר.
אם נסכם בכמה מילים – על קו הסיום הודעתי שזה היה סיוט ושלעולם לא אעשה את זה שוב.
יומיים לאחר מכן כבר חשבתי על המירוץ במונחים רומנטיים, כמשהו שאהבתי ונגמר. ימים
ספורים לאחר מכן כבר חיפשתי את הדבר הבא.
בחודש נובמבר האחרון עמדתי על קו הזינוק של מירוץ קטנטן באיטליה עם עוד כ-150
אנשים. הפעם 60 ק"מ ופי שתיים יותר טיפוס מאשר בשווייץ. בדיעבד – הגעתי
למירוץ הזה לא מוכן. חשבתי שאני יודע איך נראים הרים וכמה אכזריים הם יכולים
להיות, אבל טעיתי ובגדול. המירוץ כלל כמויות בוץ אדירות, דבר שהפך את החוויה לסבל
אחד גדול ושגרם לי לפגוש את האדמה מקרוב מספר דו ספרתי של פעמים.
זוכרים את הגבול הדק שבין הנאה וסבל? במשך שעות ארוכות במירוץ ריחפתי
על פני הצד הלא נכון של הגבול ורחוק מאוד ממנו. כך מצאתי את עצמי פורש כשני שליש
לתוך המירוץ. הרגשתי שהייתי מסוגל להמשיך ואפילו לסיים, אבל הסבל היה כל כך גדול,
שהאיזון הופר לחלוטין.
אחרי מנוחה של כחודשיים והתאוששות מנטלית מהחוויה מצאתי את המטרה הבאה.
נקודת הזינוק הייתה בלוגאנו שבשווייץ. המספרים היו אמורים להיות דומים למירוץ
האחרון באיטליה. קצת פחות קילומטרז' (55 ק"מ) וקצת יותר טיפוס (כ-4,000 מ'),
אבל בגדול היה נדמה שמדובר על אותה רמת קושי.
במשך חודשים ארוכים הכנתי את עצמי הכי טוב שיכולתי מבחינת ציוד,
אימונים וריצות חודשיות בהרי פולין המושלגים. כשעמדתי על קו הזינוק בלוגאנו הרגשתי
מוכן מאוד. לא מעט אנשים אומרים על קו הזינוק של מירוצי שטח שהם "רק רוצים
לסיים". אני לא רציתי לסיים, רציתי לסיים וליהנות. לדעתי שמתחתי את קצה גבול
היכולת עוד קצת ושנהניתי מהדרך וגם מהתוצאה, כי שניהם חשובים.
המירוץ
הזינוק נדחה בשעה בגלל גשמים עזים. שם התגנב לו החשש הראשון שסיפור הבוץ של איטליה הולך לחזור על עצמו. הוזנקנו בשמונה בבוקר מהעיירה הציורית Tesserete, מוקפים בהרים מכל עבר
ומתחילים לטפס. אפילו כמה דקות של חסד לא נתנו לנו.
מזג האוויר היה מדהים. טפטופים פה ושם, אבל אחרי הריצות המושלגות שלי
בפולין, קצת גשם לא מפריע לי. הטיפוס נמשך ונמשך, ההרים מתגלים מעלינו במלוא עצמתם,
יפים מרגע לרגע. מרחבים ירוקים בלי סוף, נכנסים ויוצאים מתוך העננים, אוויר נקי,
חיוך על הפנים. הנאה צרופה.
לאחר כארבע וחצי שעות אני מגיע לק"מ ה-20 שהיא הנקודה הגבוהה
במירוץ. השעון מראה כבר כ-2,000 מטרים של טיפוס. על פניו, מספרית, הדברים נראים
טוב. כמעט מחצית מהמרחק ומחצית מהטיפוס כבר עברו. לאחר כחצי שעה נוספת אני מגיע
לנקודה בה מסיימים רצי מקצה ה-24. הם כבר יושבים ושותים בירה ואני ממשיך הלאה.
 |
| ההתחלה. עוד היה כיף! |
מנקודה זו האווירה של הסיפור קצת משתנה. הבוץ שכל כך פחדתי ממנו מגיע
ובגדול. יש לי מעלות רבות בתור רץ שטח – אני יודע לנהל
את עצמי טוב מבחינת קצב וקבלת החלטות נכונה, אבל גם חסרון גדול - חוסר שיווי משקל.
כשהאדמה יבשה זה לא בא לידי ביטוי, אבל כשיש בוץ זה סיפור אבוד מראש. אחרי אינספור
של "כמעט" החלקות בהם המקלות עזרו לי להישאר על הרגליים, הגיעה ירידה
אחת שניצחה אותי. יש בי צער גדול שהנפילה הזו לא צולמה משום שהיא הייתה יכולה
להיות חומר משובח מאוד. כל דבר שיכול היה לעוף ממני אכן עף. מקל אחד התגלגל לו
בהמשך הירידה, מקל אחד עף כמה מטרים למעלה, המצלמה הקטנה שהייתה לי על הראש נמצאה
הרחק משם בנקודה שלישית.
ישבתי כדקה בתוך הבוץ. בריא ושלם אמנם, אבל די מיואש. בזמן הזה שני רצים חלפו
על פני ולא האטו לאחר שדאגתי לצעוק להם כבר מרחוק שאני בסדר והם יכולים להמשיך.
אין סיבה שיתעכבו בגללי.
קמתי מהבוץ, אספתי את עצמי, את המקלות, את המצלמה, את הג'לים וגם את מעט המוטיבציה שהייתה מפוזרת שם והמשכתי בהליכה איטית במורד הבוץ.
כשני ק"מ לאחר מכן פגשתי את בן הזוג שלי שהתנדב בתחנת הק"מ
ה-30. תמיד כיף לראות מישהו שאוהבים. לדבריו, לא היה אחד שהגיע ולא היה מרוח בבוץ.
אותי זה לא עודד במיוחד, אבל ידעתי שאני ממשיך.
בכל מירוץ שטח יש את הנקודה האחת שבה אתה אומר לעצמך "וואו, רק
בשביל זה היה שווה לעשות את זה". כך היה בק"מ ה-37. אחרי עוד עלייה
איטית ומפרכת מצאתי את עצמי על פסגה של עוד הר כשאגם לוגאנו הענק פרוש תחתי. לא
רציתי לעזוב את הנקודה הזו. גם בגלל הנוף עוצר הנשימה וגם בגלל שאחרי כחמש שעות של
סבל מתמשך, סופסוף יכולתי לנשום קצת ולהנות - אם לא מהריצה, לפחות מהנוף.
על הפסגה הקטנה הזו עמד גם צלם של המירוץ, שטיפס את כל הדרך בעצמו כדי
לצלם שם את הרצים. הוא הבין שאני מושך זמן ובשלב מסוים אמר לי "בהצלחה" כאילו מנסה
להגיד "יאללה, ראית את הנוף, תמשיך".
 |
| עוצם עיניים, אבל הנוף זה מה שחשוב - ק"מ 37 |
הירידה מההר, שמהחלקים הראשונים שלה עוד ניתן היה לראות את האגם שמתחתי,
הייתה כיפית במיוחד. המון שבילי נחש וירידות טכניות שהצלחתי ליהנות מהן. נכון, ללא
בוץ.
לתחנת הרענון הבאה בק"מ ה-40 שבסיום הירידה מההר הגעתי לאחר כ-10
שעות על הרגליים. מותש, עייף, מלוכלך ועטוף בשכבה יפה של בוץ יבש. הנוף המדהים
מלמעלה והירידה שנהניתי ממנה מאוד נתנו לי קצת אנרגיה להמשך.
בק"מ ה-46 אני מגיע אל תחנת הרענון האחרונה, אחרי עוד כמה ק"מ
של שלוליות בוץ ענקיות וכמעט 12 שעות על הרגליים. אני מאמין שנראיתי כמו מת מהלך.
המתנדבות המקסימות בתחנה ששמחו שסופסוף מגיע מישהו שיארח להן לחברה, הבטיחו לי
שזהו, אין יותר בוץ. לדבריהן – מכאן והלאה זו ירידה אחת ארוכה בחזרה לנקודת
הסיום ואפשר להיפרד לשלום מהבוץ. לעולם אל תאמינו לדברים שנאמרים על-ידי
מתנדבים בתחנות רענון. הם שם כדי לגרום לכם להרגיש טוב יותר, וסביר להניח שהם
משקרים. גם הפעם.
הגיהינום כנראה נראה כמו תשעת הק"מ
האחרונים של המירוץ הזה. הגוף מותש לחלוטין, השרירים נתפסים כל רגע, כל עליה
קטנטנה של כמה מטרים נראית כמו טיפוס על האוורסט והבוץ כבר הפך להיות חלק אינטגרלי ממני.
קילומטר אחד לפני הסיום, כבר כמעט בתוך העיירה, לפתע המסלול יורד בתלילות לאחד הנחלים שבאיזור, חוצה אותו ואז מטפס בחזרה. טיפוס קטן, יחסית לכל מה שעברתי בדרך, אבל זהו הטיפוס המייאש ביותר במסלול כולו.
אני מגיע לקו הסיום אחרי יותר מ-13 שעות גמור לחלוטין. לא רעב, לא
צמא, לא עייף, הגוף לא כואב. אני פשוט גמור. כמו טלפון סלולרי עם 2% בסוללה ושנמצא
על מצב חסכון כבר שעות. על קו הסיום מחכים לי בן הזוג שלי שכבר הספיק מזמן לקפל
את תחנת הרענון שעברתי בה כ-6 שעות לפני כן וגם אבי וחגי, ישראלים נוספים שרצו
והספיקו כבר לסיים, לחזור לחדר, להתקלח ולחזור לנקודת הסיום. הפעם האחרונה שראיתי
אותם הייתה כשהם עקפו אותי כ-150 מטר לאחר הזינוק.
 |
| בסיום - החיוך משקר. הבוץ לא |
מה הלאה?
מאז עברו חודשיים וחצי ובניגוד למירוץ בשווייץ לפני כשנה, אני לא נזכר
במירוץ בלוגאנו בערגה וחולם לעשות אותו שוב. במירוץ הזה נגעתי בקצה גבול היכולת שלי
כפי שהוא היה באותו הזמן.
האם נהניתי? בחלקים מסוימים.
האם הייתי מסוגל ליותר? כמעט בטוח שלא.
חמש השעות הראשונות של המירוץ פלוס שעה נוספת מפסגת ההר שלמרגלות האגם
ועד סיום הירידה שסיפרתי עליה, היוו הנאה מספיקה כך שהאיזון עליו דיברתי הצליח להישמר הפעם.
כל התאוששות ממירוץ היא מבחינתי גם התאוששות מנטלית, והפעם היא לוקחת
זמן רב מאוד. המילים האלו נכתבות אחרי כחודשיים וחצי של מנוחה כמעט מוחלטת. זה מה
שהראש והגוף ביקשו הפעם. אולי הגיע הזמן להעיר אותם שוב.
 |
| לוגאנו מלמעלה |
מרתק, מייאש, מרגש, מזדהה למרות שלא עשיתי מרוצי שטח
השבמחק