The Fun Scale - Swissalpine 78K

זה היה מירוץ האולטרה הרשמי השני שלי, אבל זהו מירוץ שלטשתי אליו עיניים כבר לפני יותר משנה, עוד לפני שרצתי מרחקים גדולים כל-כך. 

לאחר שהתאוששתי קצת ממירוץ האולטרה הראשון שלי באוקטובר של השנה שעברה נרשמתי ל-Swissalpine יחד עם בן זוגי. אני למקצה האולטרה והוא לאחד ממקצי ההליכה. הבחירה במירוץ הייתה הגיונית – הוא נערך בשווייץ, קרוב יחסית לבית בברלין, הנופים אמורים להיות מדהימים והוא נערך בהרים גבוהים עם ירידות ועליות שמעולם לא התנסיתי בהן. ואני אוהב לנסות דברים חדשים.

ברלין, כידוע, עיר שטוחה לחלוטין. חוץ מכמה גבעות של 80 מטר, לא תמצאו פה שיפועים, דבר שהפך את האימונים למירוץ שבו יש הפרשי גבהים של 2,600 מטר למורכבים הרבה יותר. יותר ממחצית מהאימונים עברו למסילה בחדר הכושר. הליכות וריצות בשיפועים בלתי הגיוניים. למרות חוסר חיבתי למסילות ולריצה בתוך מקום סגור, למדתי לאהוב את האימונים האלו מאוד. הן הציבו בפני אתגר שלא היה לי בריצות השטוחות בברלין וסביבתה.

הרצים מביניכם יודעים שבכל מירוץ יש את הקושי שלו. חברים ומשפחה מחוץ לעולם הריצה תמיד משוכנעים שמירוץ 10 ק"מ קל יותר מריצת מרתון ומרתון קל יותר מאולטרה. אך כל רץ יודע שמירוץ 5 ק"מ יכול להיות קשה בצורה קיצונית. ועל-כן, אני תמיד מכבד את הקושי במירוץ, מתכונן אליו ונערך להתמודדות ראש-בראש.

ידעתי שיהיה קשה. קשה מאוד. יותר קשה מהאולטרה הראשון שלי, שהיה למרחק גדול יותר, אך עם הרבה פחות טיפוס. לאורך כל תקופת האימונים ידעתי שאני ניצב לפני האתגר הגופני הגדול ביותר שעמדתי בו עד עכשיו.

כשנגמר המירוץ ואנשים התחילו לשאול "איך היה?", חיפשתי מילה יותר חזקה מ"קשה". נדמה היה ש"קשה" לא יכול לתאר את מה שעברתי בכל הקילומטרים האלו. אחד החברים ששמע את הסיפור בפירוט אמר "זה נשמע קיצוני". וזו המילה שחיפשתי. קיצוני.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

המילים האלו נכתבות יותר מ-3 יממות לאחר סיום המירוץ, ולנקודה הזו יש חשיבות רבה.

בכל אחד משלושת הימים שעברו, הדרך בה אני מדבר על המירוץ השתנתה. אם הטקסט הזה היה נכתב שלשום, הדברים היו נשמעים אחרת.

זה עניין מוזר, שלא נתקלתי בו עדיין בעבר, אך החוויה העצומה הזו שעברתי בשווייץ הלכה והתעצבה בימים שלאחר המירוץ.

בימים האחרונים למדתי על קיומה של The Fun Scale, סקאלה שמחלקת את החוויות הכיפיות שלנו ל-3 סוגים אינטואיטביים:

Type I – כיף שהוא כיף תוך כדי החוויה. קוקטיילים, רכבות הרים, מסיבה. כל דבר שכיף לכם לעשות.

Type II – כיף שהוא כיף רק בדיעבד ותוך כדי הוא סבל. ידוע כסוג כיף נפוץ בסוגי ספורט מסוימים, בין השאר גם אצל רצים בהרים.

Type III – חוויה שהיא לא כיפית גם בדיעבד.

בכל המירוצים שהשתתפתי בהם עד היום אמרתי את המשפט "וואו, היה כיף" מיד לאחר הסיום. גם אם תוך כדי הריצה היו לי רגעים קשים או רגעי סבל, החוויה הכללית הייתה כיפית, ויכולתי להעיד עליה ככזאת מיד בסיום, ואפילו תוך כדי.

ה-Swissalpine היה אירוע הריצה הראשון שלי שכאשר סיימתי אותו חשבתי לעצמי שזה לא היה כיף ולא נהניתי. בבוקר שלמחרת הריצה דברים התחילו להשתנות. 24 שעות לאחר סיום הריצה, כשחשבתי עליה בדיעבד, הבנתי שהיה כיף עצום. 48 שעות לאחר מכן כבר רציתי לעשות את זה שוב.

אני מקרה קלאסי של Type II Fun.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הגענו לדאבוס קצת פחות מ-48 שעות לפני הזינוק. העיר נמצאת בגובה 1,560 מטר מעל פני הים והיא העיר הגבוהה ביותר באירופה. מעבר למרכז הכנסים המפורסם של העיר, היא ידועה גם באתרי הסקי הרבים שנמצאים סביבה. עשרות מסלולים בדרגות קושי בינוניות ומעלה. אמנם בקיץ פוקדים את העיר רוכבי אופניים לא מעטים, אך דאבוס היא עיר של חורף. כשמסתובבים ברחוב הראשי היחידי בעיר מבינים גם שדאבוס היא עיר של ספורט. כל חנות שלישית או רביעית ברחוב היא חנות אופניים/ריצה/טיפוס/סקי.

ההכרה שהמירוץ יהיה קשה הרבה יותר ממה שחשבתי הגיעה כשעלינו ברכבל לתצפית בגובה 2,800 מטר. אמנם רק 1,300 מטרים של עליה מדאבוס, חצי ממה שאני אמור לעשות במירוץ, אבל כשעמדנו על פסגת ההר והבטתי למטה על דאבוס, כמעט לא האמנתי שאני אמור לטפס את כל זה בעזרת שתי הרגליים שלי. פעמיים.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התחזית, שצפתה במשך כל השבוע ימים גשומים, התבדתה ומצאתי את עצמי ביום שבת בשעה 7:00 באצטדיון הספורט של דאבוס, יחד עם עוד כ-1,000 איש. השמש כבר זרחה, אבל השמיים היו מכוסים בעננים והטמפרטורה הייתה מושלמת, סביב 12 מעלות. בתיק הביניים שלי שאקבל בק"מ ה-42 ארזתי בגדים להחלפה, אוכל נוסף ומעיל רוח. המארגנים כתבו שיש להיערך לכל תרחיש מזג אויר אפשרי, כי לעולם אי אפשר לדעת במה תיתקל בפסגות בגובה 2,800 מטרים.

יצאנו לדרך. למרות שידעתי שזהו אחד המירוצים המאורגנים והמפנקים ביותר שיש ושב-21 תחנות הרענון שלו יש כל דבר שאני רק יכול לחלום עליו, ארזתי בתיק שלי ליטר וחצי מים ואוכל. בנוסף היו עלי מצלמה קטנה במיקום זמין, טלפון ארוז למקרה חירום, משקפי שמש וכובע.

קו הזינוק

פרופיל המירוץ אכזרי במיוחד ודאגתי ללמוד אותו בעל-פה מבעוד מועד. אפשר לחלק אותו ל-4 חלקים עיקריים:

- 40 ק"מ ראשונים עד לעיר Bergun הם קלילים ביותר, באופן יחסי. בעיקר מישור וירידה מתונה.

  בק"מ 33 כ-5 ק"מ של עליה תלולה.

- 12 ק"מ של עליה קשה מאוד עד לפסגה הראשונה.

   בתוך העליה קטע של 2 ק"מ בשיפוע כמעט בלתי-הגיוני.

- 6 ק"מ של ירידה קצרה שמיד לאחריה טיפוס נוסף עד לפסגה השנייה.

- 18 ק"מ של ירידה לנקודת ההתחלה.

אז כמו שהפרופיל הבטיח – אכן קיבלתי 40 ק"מ קלים יחסית. מזג האויר היה ממש בהזמנה, וגם כשהשמש יצאה בשעה 10:00, היא היתה מלווה בטמפ' של 16-18 מעלות. הנוף היה מדהים וכל התחושה, כמו בתחילת כל מירוץ, הייתה של "אני הולך לתת בראש".

בכל כפר שהגענו אליו, קטן כגדול, עמדו אנשים על המסלול ועודדו. כולם הרעישו בפעמוני מתכת ענקיים שבימים רגילים קשורים לצווארן של הפרות בשדות. ילדי כל הכפרים עמדו בצדדים עם ידיים מושטות ל"כיף". אנשים שראו את השם שלי מרחוק על מספר החזה וצעקו "Go Sagi!". בכל כפר שעברנו נדהמתי משיתוף הפעולה של המקומיים.

בעלייה התלולה שהגענו אליה בק"מ 33 עברתי ל-Power Walking. חודשים ארוכים של אימון הליכה שבועי בשיפוע של 11% ובמהירות 6.7 קמ"ש הוכיחו את עצמם. אני לא אגיד שהיה לי קל, אבל לא היה קשה. הלכתי בעליה בקצב בו הייתי רגיל ללכת באימוני העליות שלי, וזה מהר.

דבר מדהים קרה. ראיתי שאני עוקף את כולם. עשרות אנשים. לא הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד, אלא הולך בצורה הכי טובה שאני יכול בתנאי השטח האלו. הגעתי לסיום העלייה בתחושת אופוריה. הרגשתי שאני על גג העולם ושכחתי לכמה רגעים ממה שכנראה יגיע בקרוב.

התחלנו לרדת מההר שטיפסנו עליו לכיוון Bergun. העיר הייתה בעמק מתחתינו, וכבר ממרחק של כמה ק"מ אפשר היה לשמוע את הכרוז קורא בשמות הרצים שעוברים את שטיח המדידה. הקול שלו הדהד בין ההרים בעמק.

בכניסה לעיר קיבלנו את התיקים שלנו – סדר מופתי שלא ראיתי מעולם. בחורה אחת ראתה את המספר שלי מרחוק וצעקה את המספר לבחורה אחרת שעמדה בשורה המתאימה של התיקים. כשהגעתי, הבחורה השנייה כבר עמדה עם התיק שלי ביד, מחכה שאקח אותו. מדהים.

עצרתי, פתחתי את התיק. הסתכלתי על הבגדים והחלטתי שאני לא מחליף אותם. התלבטתי מספר שניות האם לקחת את מעיל הרוח איתי. בחוץ שמש מדהימה, מזג אויר מטריף ואין זכר למשהו אחר שעומד להגיע. ידעתי שזה יכול להשתנות בשניות, אבל החלטתי שאני לא לוקח איתי את המעיל. תדלקתי את תיק הגב שלי בעוד אוכל והחזרתי את התיק הגדול לנקודת האיסוף.

עוד כמה מאות מטרים בעיר, עם הנוף הרגיל של האנשים שמעודדים, ואני עובר על שטיח המדידה. כמה שניות לאחר מכן אני שומע את הכרוז קורא בשם שלי. אנשים מסביב מוחאים כפיים. אני בעננים.

ממשיך קצת לרוץ ויוצא מהעיר. העליה מתחילה. 1.5 ק"מ על דרך סלולה וחוזרים לשטח. עוברים להליכה. כולם בהליכה. בנקודה הזו אני חושב לעצמי "הפעם הבאה שתרוץ תהיה לפחות בעוד שעתיים".

ממשיכים לעלות. עוד ועוד. כולם הולכים. אני עדיין עוקף אנשים, אבל פחות. ההליכה נהיית קצת יותר איטית. תחנות הרענון הופכות צמודות יותר. הן כבר לא כל 4-5 ק"מ אלא כל 2-3 ק"מ. הקילומטרים הופכים להיות איטיים. 12 דקות. 15 דקות.

מגיעים לתחנת הרענון בק"מ 48. בדיעבד, אני יודע שהתחנה הזו סימנה מעבר פאזה לחלק אחר לחלוטין של המירוץ. העלייה שהגיעה לאחר התחנה הזו הפתיעה אותי בלשון המעטה. הייתי מוכן על הנייר למה שמגיע, ידעתי את כל הנתונים המספריים. אבל רק על הנייר. ידעתי שיש שיפוע של 20%, אבל לא באמת ידעתי איך שיפוע של 20% נראה בשטח (רמז: הוא לא נראה כמו על מסילה). זה היה הזמן לגלות.

תחנת רענון

השיפוע כל כך תלול, שלא הצלחתי אפילו לפתוח צעד. בכל צעד שעשיתי הנחתי את העקב של הרגל הקדמית כמעט צמוד לבוהן של הרגל האחורית. צעדים קטנטנים. בכל צעד כזה, מטפסים עוד כמה סנטימטרים למעלה. ואם זה לא מספיק, כל השביל מלא בשורשי עצים ואבנים. אתה מסתכל למעלה ורואה הר שלא נגמר ורואה שהשיפוע נהיה גרוע יותר.

עם הצעד הראשון של העלייה הזו, כאב חד ואכזרי מפלח את רגל שמאל שלי, מתחת לברך. הוא המשיך בכל דריכה על הרגל, כאילו השיפוע לא מספיק אכזרי. אחרי כ-200 מטרים כאלו קרה משהו שלא קרה לי מעולם. עצרתי באמצע המסלול. נעמדתי, לקחתי אוויר, הסתכלתי על הנוף המדהים מסביב והבנתי שברגעים האלו, אני ממש לא נהנה. ידעתי שהשיפוע הזה נמשך כ-2 ק"מ ושרק התחלתי. הרגל נחתכת מכאבים בכל צעד ואני רק בהתחלה. אבל גם ידעתי שאם אצטרך לסיים בזחילה, אעשה זאת.

המשכתי לעלות וגם לעצור בכל כ-200-300 מטרים. הכאב היה חזק מדי והשיפוע תלול מדי. ראיתי שאני כנראה בחברה טובה, כי מדי פעם עקפתי אנשים אחרים שעצרו. כמעט 40 דקות לקח לי לעבור את 2 הק"מ האלו. אלו יירשמו בוודאי כ-2 הק"מ האיטיים ביותר שעשיתי בימי חיי, בלי קשר לריצה.

הגעתי לתחנת הרענון מותש. הרגל הפסיקה לכאוב לחלוטין אבל הגוף היה גמור. אכלתי ושתיתי כמה שיכולתי. נעמדתי והסתכלתי על ההרים מסביב ולרגע הכל נשכח. השמיים הכחולים וההרים הירוקים סחררו אותי. לא האמנתי שאני עומד בנקודה שבה אני נמצא. ידעתי שהעלייה שלפני עוד קשה ואכזרית, אבל הרגשתי שאני יכול לעשות את זה. יצאתי שוב לדרך.

 2 הק"מ הבאים הובילו אותי לפסגה הראשונה של המסלול בגובה 2,600 מטר ובמרחק 52 ק"מ מההתחלה. הק"מ האלו היו לא פחות קשים מכל מה שעברנו עד עכשיו, אבל פתאום הנוף התחיל לשחק תפקיד עצום במערכה הזו. הרים מושלגים התחילו להציץ מכל מקום, נחלים בלי סוף, הטבע בשיא תפארתו. דמיינתי איך מישהו מצלם אותנו מלמעלה ואנחנו נראים כמו שורה של אנשים באמצע הרים אינסופיים. ואז המצלמה עולה עוד ואנחנו הופכים לנקודות קטנות עד שמהר מאוד לא רואים אותנו, אלא רק מאות ק"מ של הרים מושלגים וירוקים. אנחנו כלום בתוך הדבר העצום הזה.

עוד כאב הגיע, הפעם ברגל השנייה ובמקום אחר. חבר טוב פעם כתב לי שבאולטרה לא צריך לדאוג אם כואב לך, אלא רק אם כואב לך כל הזמן באותו המקום. הכאב עבר למקום אחר, אז הייתי רגוע. למדתי לקבל את הכאבים, להרגיש אותם ולרוץ בתוכם, עד שהם נעלמים.

אחרי מסאג' ברגל בתחנת הרענון בפסגה יצאתי לחלק השלישי של המירוץ. ירידה קלה ועוד טיפוס. זו לא הייתה ירידה שהכרתי בשום מקום בעבר. כמעט ואי אפשר היה לרוץ אותה. כל השבילים בגבהים האלו מוגדרים כ-Alpine Trail, מעין סינגלים על ההר, מרוצפים באבנים, סלעים וזרמי מים שחוצים אותם. צריך הרבה ריכוז כדי לרוץ בירידה כזו, וריכוז זה הדבר האחרון שיש לך אחרי 7-8 שעות על הרגליים. בחצי הליכה וחצי ריצה אני מסיים את הירידה הקטנה הזו (ירידה של 200 מטר על-פני 2 ק"מ, שיפוע 10%) בשלום וללא נפילות או מעידות.

מתחילים לטפס שוב לכיוון הפסגה השנייה והנקודה הגבוהה ביותר במסלול. אני יודע שיש לפנינו טיפוס של כ-300 מטר על פני 4 ק"מ. העלייה מתונה למדי, באופן מפתיע, ולאחר 2 ק"מ אני מגיע לתחנת הרענון הבאה. מסתכל בשעון ורואה שעלינו רק 80 מטר. מה שאומר שנשארו לנו יותר מ-200 מטר של טיפוס על פני 2 הק"מ הבאים.

אני שותה, אוכל ומנסה להתאושש קצת ובמקביל מדבר עם אחת המתנדבות שחותכת חטיפי גרנולה. אני שואל אותה מה המרחק לתחנה הבאה, שנמצאת בנקודה הגבוהה ביותר. היא מצביעה על פסגה באופק, שנראית כל כך גבוהה, שלרגע אני בטוח שהיא טועה. היא אומרת שהמרחק לשם הוא 2 ק"מ ומוסיפה "אני מצטערת". כל הרצים והמתנדבים מסביב צוחקים ואני אומר לה "את לא צריכה להצטער, בשביל זה אנחנו כאן". ואז היא אומרת את הדבר הכי טריוויאלי שיכול להגיד אדם שלא רץ: "באתם בשביל לעשות כיף, וזה לא נראה כיף". כנראה שהיא לא שמעה על Type II Fun.

אני ממשיך הלאה. עוד ק"מ אחד של עלייה ממש מתונה, כמעט מישור. אנחנו עוקפים אגם ענק שיושב לו בין ההרים ונוצר מהפשרה של שלגים. אלו הנופים היפים ביותר שראיתי בימי חיי. וכך אני מגיע לטיפוס האחרון. תחילת הסוף של העליה. אני נעמד למטה ורואה את הטיפוס. שורה של אנשים מטפסים 200 מטר לגובה על פני ק"מ אחד בודד. אני נעצר למטה, מסתכל על העלייה ועל התחנה שבסופה, חושב על 9 השעות שעברתי ואומר לעצמי "איך עושים את זה?"

הייתי צריך דרך פסיכולוגית שתעביר אותי את העלייה האחרונה הזו. הרבה אנשים משתמשים בשיטת ה"מקטעים" - אני ארוץ רק עד לאבן הזו, רק עד לצמח הזה. זה לא עובד אצלי. הסתכלתי על העלייה והדבר היחיד שעבר לי בראש הוא שאני צריך להגיע עד למעלה, ואני יודע שזה לא רק "עד לאבן הזאת". ואז ברגע אחד החלטתי שאני לא מסתכל יותר למעלה. הנמכתי את כובע המצחיה שלי הכי נמוך שיכולתי והורדתי את המבט לאדמה. הבטחתי לעצמי שעד שאני מגיע למעלה, אני לא מרים את הראש.

וכך היה. טיפסתי בכל פעם קצת. רואה רק את המטר הקרוב. מדי פעם מרים קצת את הראש ומציץ על המטרים הבאים, אבל לעולם לא יותר מזה. במהלך העלייה עצרתי מספר פעמים והסתובבתי כדי להסתכל על הנוף ועל האגם שעקפנו רק כמה ק"מ קודם. הוא נראה כל כך קטן ורחוק פתאום. אני ממשיך לעלות ושומע רצים אחרים מסננים קללות בין השיניים. גם אני קיללתי כמה פעמים בקול רם. אי אפשר להימנע מזה.

אחרי עוד 20 דקות של טיפוס איטי מגיעים לפסגה ולתחנת הרענון בגובה 2,740 מטר. עוד לפני התחנה עומד מתנדב ובודק לשלומו של כל אחד שמגיע. מחליף איתך משפט וחצי כדי לוודא שאתה קוהרנטי ומגיב.

שורה של כסאות הייתה מוכנה בתחנה הזו לכל מי שלא יכול לעמוד על הרגלים. אנשים השתמשו בהם. חלק אפילו נשכבו על האדמה. סיר ענק עם ריזוטו חיכה לכל מי שהגיע. הריזוטו הזה הרגיש כמו מים במדבר אחרי ימים ללא שתייה. חזרה לחיים. רבע שעה עמדתי בתחנה הזו, על הקצה של ההר, מביט בנוף. הרים אינסוף, קרובים ורחוקים, מושלגים כמעט כולם, אגמים בעמק שמתחתי, כמעט נוגע בעננים. הרגשתי לרגע כמו אלוהים. עומד במקום שאין אליו גישה עם כלי רכב, נקודה שבה עמדו רק כמה עשרות אלפי בני אדם לפני. כמה אנשים מגיעים לנקודת התצפית המדהימה הזו? אני אחד מהם. טיפסתי 2,500 מטרים על פני 60 ק"מ כדי להגיע לפה. תחושה של התעלות מהולה בקושי אינסופי.

ידעתי שנכנסים לחלק האחרון של המסלול, שאמור להיות קצת יותר קל, באופן יחסי. 18 ק"מ של ירידה. כמה שאני טעיתי.

מתחנת הרענון טיפסנו עוד כמה מטרים בודדים לפסגה עצמה ובצעד אחד עברנו לצד השני של ההר. ואז, כאילו מישהו לחץ על איזשהו מתג נסתר, מזג האוויר השתנה. נכנסנו לתוך ענן. הטמפ' צנחה בבת אחת מ-14 מעלות לאיזור 4-5 מעלות. התחילה רוח. לא האמנתי שזה קורה. 30 שניות לפני זה, בצד השני של ההר הייתה שמש ושמיים כחולים. הסתכלתי אחורה, ועוד יכולתי לראות את השמיים הכחולים שנמצאים מעל צלע ההר בצד השני. אבל כאן הסיפור שונה לגמרי.

כולם עצרו והוציאו את המעילים שלהם מהתיקים. ורק אני נשארתי ללא מעיל, בחולצה קצרה וספוגה מזיעה, באפיסת כוחות מוחלטת אחרי עליות שלא נגמרות. זכרתי את המשפט החשוב בכל אולטרה - שכל צעד שאני עושה מקרב אותי לקו הסיום והמשכתי לצעוד בתוך הענן.

חוץ ממזג האוויר גם תוואי האדמה השתנה. כמה רגעים לפני היינו על צלע הר ירוקה וצומחת, ועכשיו יש מסביבנו רק סלעים ואבנים. ללא חיים, ללא צמחים. אבנים וסלעים בכל מקום שמסתכלים אליו. מעולם לא ראיתי דבר כזה.

שבעת הק"מ הבאים היו קשים מאוד. ירדנו בהם 900 מטרים וכמעט ולא רצתי בירידה הזו. הרגשתי ששרירי התאומים שלי ממש רגעים מתפיסה רצינית או קריעה של איזו רצועה. הייתי צריך לעצור מספר פעמים ולעשות לעצמי מסאג'. בכל פעם שהגברתי את קצב ההליכה קצת, השרירים כמעט ונתפסו. מזג האוויר לא השתפר. הרוח התחזקה ולקח שעה עד שיצאנו מהענן הזה ומתוואי הדרך הסלעי. זה היה בק"מ 68 ובגובה 1,800 מטר, כשסיימנו עם ההרים והגענו לדרך שטח "רגילה".

20 הק"מ הבאים היו קשים מאוד. הגוף כבר כמעט לא יכול היה יותר. כל כך רציתי לשבת, לשכב, לישון. ראיתי את השלט "עוד 20 ק"מ" ולא ידעתי איך אני עובר אותם. עברתי לריצה, דבר לא פשוט בכלל אחרי שעות ארוכות של הליכה.

אחרי 10 ק"מ התחיל מבול אימתני שלא הפסיק במשך דקות ארוכות. כל עלייה הכי קטנה שהייתה במהלך הירידה לדאבוס נראתה כמו אתגר עצום. במישורים עברתי להליכה מהירה, בירידות נתתי לגוף להתגלגל בריצה.

3 ק"מ לפני הסיום כבר ראיתי את דאבוס מלמעלה. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לראות את דאבוס. רציתי לסיים עם זה. בעיר עצמה אנשים עומדים ברחוב הראשי ומוחאים לך כפיים, ממש לפני הכניסה לאצטדיון.

כשנכנסתי לאצטדיון והתחלתי לרוץ על המסלול האדום הצלחתי להגביר את הקצב מ-7 דקות לק"מ ל-4.5 דקות לק"מ. במאה המטרים האחרונים אפשר לראות אותי מחייך חיוך ענק ורץ מהר כאילו זה הדבר הכי קליל שעשיתי בחיים. תמונות משקרות. רק רציתי לסיים.

עברתי את קו הסיום לאחר 12 שעות על הרגליים והתיישבתי מיד. לא רציתי שחרור, מתיחות, הליכה איטית. לשבת. ישבתי ככה דקות ארוכות, רטוב ורועד מקור עד שבן הזוג שלי, שחיכה לי על קו הסיום, הביא לי את התיק שלי והחלפתי בגדים שם על הספסל. לא יכולתי לקום דקות ארוכות.

ואז, באותם רגעים, כשחשבתי על כל מה שעברתי בהרים האלו, על פני כמעט 80 ק"מ, לא אמרתי לעצמי "היה כיף", אלא "אני לא רוצה לעשות דבר כזה יותר לעולם".

אבל מאז עברו כבר שלושה ימים. אני כבר מחכה לפעם הבאה.

Type II Fun כבר אמרנו?

אחרי כל כך הרבה טקסט, למי שיש כוח גם לראות סרטון הממחיש את כל מה שתיארתי כאן, מוזמן להיכנס לכאן.